תראו אותנו – לא מדהים כמה סלקטיבית מחשבתנו? רק לפני מספר ימים חפרנו בכלי התקשורת הזרים כדי לדלות בדל מידע אמין, אותו, כך נדמה היה, מסתירה מאיתנו התקשורת הישראלית. אבל כשמדובר במידת אחריותה של ישראל למותם של עשרות חפים מפשע, הפכנו בין רגע לעוזריהם האישיים של דוברת צה"ל, מפקד חיל האוויר והרמטכ"ל. לפתע אנו תוהים איך זה שהעולם לא מאמין לנו, ולאן לעזאזל נעלמה ההסברה הישראלית.

ולְמה בדיוק אנחנו מצפים שהעולם יאמין? שאנחנו, הישראלים, טובים יותר? שלמנהיגנו, בניגוד למנהיגי העולם הערבי, באמת איכפת מאזרחי המדינה?

ברוח הפטריוטיזם הישראלי שנעור משינה עמוקה, זו בדיחה כמעט מצחיקה.

ציני ככל שישמע, הטרגדיה בכפר-כנא עושה רק טוב למערכת היחסים הסבוכה של ממשלת ישראל והעורף. המשוואה של טובים מול רעים חזרה לפעולה - מצדה האחד טרוריסטים המשתמשים באזרחים כב"מגן אנושי", ומצידה השני, ממשלה דמוקרטית ונאורה, העושה כל שביכולתה כדי להגן על אזרחי ה"ממלכה". 

זה בדיוק מה שממשלת ישראל רוצה שנחשוב. אלא שזה ש(עד לרגע זה) לא נהרגו עשרות אזרחים ישראלים, זה יותר מכל דבר אחר עניין של מזל, שאינו שונה מחגיגת כיסוי התחת בניילונים של מלחמת עיראק. וזה שבצד הלבנוני חיים, מתים ונפצעים אזרחים פחות מזליסטים, אולי לא הופך אותנו לרעים יותר, אבל בטח לא לטובים יותר.

לפני שאנחנו ממהרים לבקר את ההומניזם הלקוי של חיזבאללה, ואת חולשתה של הממשלה הלבנונית, בואו ננסה להתבונן על עצמנו מבעד לערפל הקונצנזוס המלכד.

הביטו עליהם – שחיים במבנים מטים לנפול, שיושבים במקלטים טחובים בשכונות הדלות של חיפה ובישובים שלא מצאנו טעם וסיבה להשקיע בהם, ושכל שנותר להם כעת הוא להתפלל שלא ישכחו אותם בסבב חלוקת המזון.

הביטו עלינו - שדחקנו לשולי החברה והתודעה את החלשים שבקרבינו; שבמצוות נתניהו והאוצר כינינו כל מי שלא שפר עליו גורלו "פרזיט", ושלחנו אותו לצאת לעבוד ומיד!

הביטו עלינו ועליהם. במה אנו שונים משכנינו? במה שונים העניים, הילדים, המפוטרים, הקשישים והחולים החיים בקרבינו מאלה שבצד השני? בוודאי לא במידת אכפתיות, האנושיות והחמלה שגילו כלפיהם החברה הישראלית ומוסדות מדינה בשנים האחרונות.  

בהתבוננות רחבה, אנחנו דומים לשכנינו הרבה יותר משנוח לנו להודות. כאן ושם הפכו החלשים בני ערובה בידי מנהיגים כוחניים. כאן ושם נודבו אלה, בעל כורחם, להיות מגנים אנושיים של מחרחרי המדון והקרב. כאן ושם יאלם קולם ויעלם זכרם של החלשים - המתים ואלה ששרדו – ביום שאחרי המלחמה.

משעות הבוקר אני סופרת נפגעים. Ynet ו-NRG מדווחים על "13 נפגעים בקרב בבינת ג'ביל"; 'הארץ' מדווח על "נפגעים רבים לצה"ל"; ב- Walla מסתפקים ב "10 חיילים נפגעו". נפגעים גם בחדשות הרדיו והטלוויזיה. ככל שחולפות השעות המספרים עולים, וכן השאלה – מהם נפגעים? מאיפה הגיע המושג המעורפל "נפגעים", שאינו מעיד לא על חיים ולא על מתים. ספק נפגעים-בנפש ספק פצועים. הכל ולא כלום בכפיפה אחת.

לראשונה שמתי לב לכך ביום בו דווח על עוד מסוק שהתרסק. כותרות עיתוני הרשת דיווחו כי "שני טייסים נפגעו בהתרסקות". זה לקח 7-8 שעות לפני שהטייסים הנפגעים היו למתים.

הבוקר זה כבר ברור יותר – מכבסת המילים מתעדכנת.

אפשר היה לדחות את המידע האישי. אפשר היה להסתפק בתיאור הקרבות הקשים עד שיגיעו דיווחים מדויקים. ל"נפגעים" האלה יש הורים, אתם יודעים, ובמדינה קטנה כשלנו תוך שעתיים-שלוש כולם כבר ידעו איזה גדוד נלחם באיזה מקום. מישהו חשב על זה, או שהסקופים התקשורתיים חשובים מהכל? כאילו מה? "אנחנו, הכתבים בשטח, יודעים את הפרטים, אבל לא מרשים לנו לגלות לכם, אז רק נרמוז שיש נפגעים, שתדעו, שאנחנו יודעים יותר מכם"?  

תוך דפדוף וזפזופ, הרגשתי כאילו נזרקתי לילדות. אז קראו להם "נופלים". מילה מרוככת. כזו שמבוגרים רגישים ומתחשבים משתמשים בה כשמדברים ליד ילדים צעירים. כי בשפת הילדים ליפול זה חלק ממשחק. נופלים וקמים. "רצתי, רצתי ונפלתי". במקרה הפחות נעים גם "מכה ביד קיבלתי". ולילדים, זה ידוע, לא זורקים את המוות בפרצוף, אלא מכינים אותם למציאות הקשה בשלבים מדודים. (קודם סבא היה איש זקן, ואז חולה מאוד ועייף, ורק בסוף הוא מת ועלה לשמים). 

אחר כך, מאוחר, כשהילדים כבר ישנים, מגיעה ההודעה הרשמית. בשקט. שלא ידעו, שלא תיפגע שלוותם. כי להיפגע זה שום דבר שפלסטר או נשיקה מאמא לא ירפאו עד הבוקר.

בימי הקרבות הראשונים הייתה לצה"ל עדנה - תמיכה ציבורית ועולמית כמוה לא ידע מזה שנים. אפילו השמאל, הסקפטי בד"כ, נצר לרגע את ביקורתו והשתדל לשמור על ממלכתיות מאופקת. אך כולנו, המכירים מקרוב את המנטאליות הישראלית, ידענו שזה רק עניין של זמן, וכי שום משיח או חמור לא יחזירו לחיים את הקונצנזוס שמת ב-82'.

טוב, נו, כמעט כולנו. חוץ מהגנרלים בפועל ובמיל', שהתגייסו להביא לנו מניחוח מדורת הקומזיץ, תוך שהם מפזמים בערגה בלתי נשלטת "נאצר מחכה לרבין".

אני לא אומרת שתפיסת העולם של 67' הייתה פחות טובה (בעצם אני כן אומרת, אבל זה לא העניין), אלא שמספר תהליכים קטנטנים שהתרחשו מאז, גורמים לגנרלים ועוזריהם להצטייר כדון-קישוטים סניליים, הבטוחים שלשלוח את העורף לשתות מים בשעה שנופלות על ראשו קטיושות, זו תשובה מספקת ומחזקת.

קחו למשל את דוברת צה"ל (שניצני הביקורת הזכירו לה את הכלל הידוע בצבא לפיו ההתקפה היא ההגנה הטובה ביותר).

ומה בדיוק חשבה הדוברת? שאם תאמר את צמד המילים את "טובי המומחים" נעבור כולנו לדום מתוח?

מותר כמובן לאנשי ההסברה של צה"ל להביע את דעתם. יש שיאמרו שזו אפילו חובתם. אלא שבניגוד לקלישאות היוצאות מפי ראש הממשלה, מצה"ל אנו מצפים לתגובה עניינית, ורצוי שלא תהיה מנותקת מהמציאות. תא"ל רגב היא אישה צעירה, ובוודאי התוודעה זה מכבר לרזי האינטרנט. ובכל זאת, בלהט קרבות ההגנה, כנראה נשכח ממנה שבמאה ה-21, בה רובנו חיים, לא די להסתתר מאחורי דעתם המלומדת של מומחים ערטילאים - טובים ככל יהיו, ושטיעונים בנוסח "מידע מודיעיני חסוי" גורמים לציבור עקצוצים נוּגים בעורף, ולתהייה על מי לעזאזל עובדת יחידת דו"צ "לילות כימים".  

ואם תא"ל רגב באה לקלל ויצאה סתם עילגת, צל"ש הפתטיות מגיע, ללא מתחרים ממשים, לאלוף פיקוד צפון, שהודיע לנו: "אנחנו במלחמה והיא עולה בחיי אדם. לא נספור כעת את המתים, אלא בסוף".

סיפור אישי: אחי היה לוחם צעיר במלחמת יום הכיפורים. לאחר מספר שבועות ללא אות חיים ממנו, ושתיקה רועמת מצד יחידת הנפגעים של צה"ל, החליטו הורי לחפש אחריו בעצמם. הם עברו במקלטים בהם שוכנו חיילים נפגעי הלם קרב, וסרקו כל תמונה ובדל מידע על חיילים שנשבו. לבסוף, באחד מבתי החולים, הם פגשו מספר לוחמים מיחידתו, ומהם נודע להם לראשונה שבנם נפצע בקרב ביומה השלישי של המלחמה, ומאז אין עליו כל מידע. שלושה חודשים נחשב אחי לנעדר שאינו נספר. שלושה חודשים ארוכים מנשוא, שבסופם נמצאה גופתו בחולות סיני.

כך היה מקובל בימים בהם לא ספרו מתים לפני תום הקרבות; ימים בהם הנופלים היו מגש הכסף שעליו הוקמה המדינה. אך מאז –  כפי שחווה מנחם בגין על בשרו - חיילים שנהרגו אינם עוד בגדר מספרים צבאיים, אלא שבים להיות בנים, אבות ואחים.

אכן, המלחמות קשות היום למצביאים צבאיים. חלפו השנים הנפלאות בהן יכול היה הצבא לעשות ככל העולה על רוחו – לכבוש, לכתוש, לגרש, למגר (ועוד מיני מכמנים פיוטיים). אך כפי שלא ניתן עוד למחוק את הצבעים ממרקע הטלוויזיה, וכפי ששום צנזורה צבאית אינה מסוגלת לעצור את מהירות המידע הזורם ברשת, כך גם לא ניתן יותר למרוח אותנו בסיסמאות ריקות מתוכן. זה עובד עלינו בערך כמו "טוב למות בעד ארצנו". ואולי אפילו פחות. אצל טרומפלדור זה לפחות היה אותנטי.

סליחה, אני לא מבינה: אם גירשנו אותם מדרום לבנון והם ממשיכים לירות עלינו טילים גם מאיזור בירות, מה יעזור לנו ליישר את הקרקע בדרום ולהכנס לשם "לטהר" את השטח?

הם הרי מוכיחים לנו הלכה למעשה שאין טעם בכל זה. לא עדיף להתפנות קצת לדיפלומטיה? ... או שבכל זאת אנחנו מתכוונים לכבוש 40 קילומטר עד בירות וטריפולי ולהשאר שם ל-40 השנים הקרובות?....

לחלוץ היה מה לומר היום והלוואי ולא שמעתי את דבריו מעולם:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3278831,00.html

"זה ייקח עוד זמן", נפעל ככל שיידרש", "צבא חזק חיוני לקיומה של המדינה", "המבצע אינו מוגבל בזמן", וושינגטון נותנת אור ירוק"....

כמה עוד אנחנו צריכים לשמוע - כדי להבין שמלחמת לבנון נדחפת לנו שוב מבעד לדלת? כמה מכל זה עוד יאכילו אותנו עד שנתעורר - באיחור - ונגלה ששוב שקענו שם בבוץ, שעשרות ומאות מבנינו מתים ועוד ימותו שם וששוב אין לנו גרם של ביטחון, גם כשאנחנו יושבים בתוך בתינו שלנו, על אדמתה הריבונית של מדינת ישראל?!

לבנון מסוכנת מתמיד, ממולכדת מתמיד, עויינת מתמיד. אנחנו באמת הולכים לקפוץ בחזרה לתוך הסחי הזה?? בבקשה תגידו לי שלא...