השופטת דורנר חוששת שראש הממשלה מנסה לחסל את בג"צ. השופטת דורנר לא טועה, כמובן, היא רק לא רואה את התמונה הכוללת. מבחינתה בית המשפט הוא ערך עליון. מבחינתנו, בתי המשפט הם רק עוד שלב בסולם החיסולים הממוקדים של ראש הממשלה, אולמרט הקטן.

התקף הזעם של אולמרט נוכח החלטת בג"צ המחייבת את מיגון שדרות, אכן פוגע במוסד המכובד, אבל הרבה יותר מכך הפגיעה מכוונת לבטן הרכה של כל אחד מתושבי המדינה.  כי מי שמפקיר היום את תושבי שדרות הוא אותו אחד שהפקיר לפני שנה את בטחון תושבי חיפה והצפון,  והוא גם זה שמפקיר על בסיס יומיומי (וללא כל ייסורי מצפון) את העובדים, הקשישים, הילדים – או בקיצור את כולנו.

יותר מהתקפי הזעם, מפחידות אותי הצהרותיו העאלק פטריוטיות של אולמרט: "הספורט הלאומי של מי יבריח יותר תושבים מאזורי סכנה מאיים על יציבות המדינה בחירום".  

נו, באמת. תודו שדי מגוחך לשמוע את האיש הקטן הזה, שבמשך שנים תומך בכל מהלך אפשרי לערעור יציבותנו מוציא מפיו את המילים "יציבות המדינה".

יציבות המדינה מתחילה בראש ובראשונה ביציבות החברה. יציבות תעסוקתית, כלכלית, בריאותית, שותפות גורל, סולידאריות – כל אלה מרכיבים את היציבות הנכספת, ואת כל אלה התאמצו מאוד אולמרט וחבורת גמדיו לקחת מידינו. ועכשיו הם מצפים שנעמוד כחומה בצורה ונמות למען המולדת שלהם. בוא נראה אותך, איש קטן, שומר על קור-רוח ומגן בגופך על המולדת ששמה עליך ז'.

מאז הוקמה המדינה היו בה אזורי ספר. עד מלחמת ששת הימים חיו חלק גדול מיישובי הצפון וכן יישובי עמק הירדן תחת איום מתמיד. בהמשך, סבלו תושבי קריית שמונה ממטחי קטיושות בלתי פוסקים. ועובדה – הם לא ברחו. ולא משום שהחיים אז היו קלים יותר, או משום שתושבי המדינה הפכו מפונקים יותר.

ההבדל טמון בגודלו של האדם המופקד על בטחון המדינה ותושביה. ראשי ממשלה בעבר הבינו את חשיבותם המדינית של הישובים והתושבים החיים בצמידות לגבול, ולכן דאגו למגן את תושבי הספר, גם אם המחיר הכלכלי היה גדול. אבל את אולמרט הקטן עתיד המדינה מעניין כקליפת השום, שהרי מהו עתידנו מול יציבות הבורסה ושגשוג חבריו בעלי ההון?

רק בדבר אחד צודק ראש הממשלה הגרוע ביותר שידעה המדינה – ההחלטה אינה בידי בג"צ, אלא בידינו. הגיע הזמן שנעיף לכל הרוחות את אולמרט הקטן ואת שותפו הננסי ברק.

זה לא סוד שבכל מה שקשור לחקיקה, ידה של כנסת ישראל קלה על ההדק. גם אין זה סוד שעודף חקיקה משמעותו היעדר אכיפה. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא בנושא חוקי העבודה. ברמת החקיקה מובטח מקומה של ישראל ברשימת המדינות הנאורות. בשטח זה כבר סיפור אחר. הצורך בחוקים פרטניים כגון כסאות לקופאיות, או מקום ישיבה מסודר לסדרני הכנסת, מלמדים בעיקר על אכיפה ירודה, ועד כמה קל, זמין ומזמין לעבור על החוק במדינת ישראל.

וככל שהאכיפה צולעת, כך הפכו הצעות חוק לספורט החביב על חברי כנסת הלהוטים להטביע חותמם. הצעות חוק הפכו לחטיף קל ונטול קלוריות, וכזה גם משקלן.

כך, למשל, חוק חינוך חובה עד כתה יב', של חברי הכנסת: הרב מלכיאור (מימד-עבודה), זבולון אורלב (מפד"ל), מנחם בן ששון ורונית תירוש (קדימה).  

על החוק עצמו אין לי אף מילה רעה לומר.  12 שנות לימוד הוא המינימום הראוי לכל אדם, ובטווח הארוך הוצאות המדינה על חינוך מעשירות את האדם, את החברה ואת כיס האוצר. אלא שבאופן בו עבר החוק נזקו גדול מהתועלת.

מחויבות המדינה להעניק חינוך לכל תלמיד עד כיתה יב', משמעותה תקצוב נוסף למערכת החינוך. אך עוד לפני התקצוב, יש צורך בגיבוש תוכניות פדגוגיות, בתשתית הולמת למאות תלמידם בשנה, ובבחינת ס"כ העלויות.

קליטת תלמידים שנפלטו ממוסדות החינוך מחייבת חשיבה שונה מזו הנהוגה במערכת החינוך. בגדול מדובר במה שנקרא בעבר "חינוך מקצועי", שעניינו אינו תעודת בגרות אלא הקניית מקצוע שיאפשר לנפלטי מערכת החינוך להפוך לבוגרים עצמאיים. אך המחטף החקיקתי של הרב מלכיאור ושותפיו מונע ממערכת החינוך כל אפשרות למהפך חינוכי אמיתי. מחד, מערכת החינוך מחויבת כרגע ליישם את החוק כלשונו, ולהעניק מחסה לכל תלמיד עד כתה יב'. מאידך, פקידי האוצר כבר ממתינים בפינה עם חוק ההסדרים, שידחה כל תקצוב נוסף או מיוחד למשרד החינוך.  

איך תתמודד המערכת בלא תקצוב נוסף ועם חוק שיישומו מצריך זמן ועולה מיליוני שקלים?

התשובה פשוטה – מערכת החינוך, כמו גופים אחרים, תנצל את אי האכיפה ותעבור על החוק ביודעין. בכך תצטרף מערכת החינוך הממלכתית לאלפי מעסיקים מהמגזר הציבורי והפרטי, ששמים קצוץ על החוק.

ואולי טוב יעשה משרד החינוך אם יוסיף לתוכנית הליבה מקצוע חדש – איך לעבור על החוק מבלי להיענש. שהרי, בסופו של דבר, מטרת מערכת החינוך היא להעניק לבוגריה כישורי חיים שיקלו עליהם להתמודד עם המציאות.

שר המשפטים ממליץ שלא לשלוח את נעמי בלומנטל למאסר. ובאמת – מה חטאה בלומנטל שעליה לשאת בעונש כבד כל כך, כשעברייני מין מורשעים כחיים רמון נשלחים לעבודות שירות והקלון מנוכה מפסק דינם וכשהמדינה מוכנה לעשות עיסקת טיעון שאינה כוללת זמן מאחורי הסורגים, עם נשיא הנאשם בעבירות מין חמורות?

הרי בלומנטל כולה מעלה באמון הציבור וניצלה את מעמדה כנבחרת ציבור על מנת לתת ולקבל טובות הנאה. אולי פעם זו היתה עבירה הגוררת עונש חמור והוקעה ציבורית (ראו יצחק רבין, יאיר פרץ ואריה דרעי), אבל היום?... היום זו הקטנה בעבירות הבלתי נחשבות שיכול נבחר ציבור כלשהו לעבור.

המגמה המסתמנת כאן, של הקלה בשיפוט ובענישתם של נבחרי ציבור שסרחו, היא לא סתם דגל אדום, אלא צופר ערפל קולני הזועק מעל לראשינו ומתריע, כי על פי תהום אנו עומדים וכי אם לא נדליק אורות, נתבונן היטב ונשים לב למעשינו, ניבלע במעמקי התהום החשוכה הזאת ללא דרך חזרה.

היכולת האינסופית שלנו לסלוח לאלו המנצלים את המעמד שנתנו להם אנחנו, בשם הדמוקרטיה וחופש הפרט, כדי לעבור על החוק ולעשות בנכסינו, (הגשמיים והגופניים), ככל העולה על רוחם, היא יכולת מדהימה, מרוממת, אלטרואיסטית כמעט. עם של צדיקים אנו, המתיר לשועיו למעול בכספים, לבעול עלמות, להטריד כפופות (נו תתכופפי כבר), ולנצל מעמד והשפעה לתועלת אישית, ומייד מושיט את הלחי השניה. כן כן, תנו לנו עוד מהחומר ההוא.

כששר המשפטים בכבודו ובעצמו גורס שאין לכלוא חברת כנסת שלקחה ונתנה שוחד ושיש להקל עם שר שניצל את מרותו וכפה עצמו על חיילת כפיפה (נו תתכופפי כבר!), מתחיל צופר האזעקה מעל ראשינו להבהב ולצווח ביתר שאת. כי אנה אנו באים, אם תתחיל המערכת למנות למען עצמה, את אלו שיפסקו וידונו אותה על פי ראות עיניה ושיקולי התועלת הפנימיים שלה, במקום שתעמוד טובת הציבור אל מול עיניהם, כמשואת תמיד המסמלת דרך שאין לסטות ממנה ימין או שמאל.

נעמי בלומנטל צריכה ללכת לכלא. לא חשוב לכמה זמן. כן חשוב שתשב שם ושלעולם לא תחזור לקריירה פוליטית.

חיים רמון צריך היה ללכת לכלא. אולי לא להמון זמן, אבל חייב היה לשבת כמה חודשים מאחורי סורג, להרהר במעשיו ולעולם יותר לא לחזור אל כסאות מליאת הכנסת.

משה קצב, צריך לעמוד למשפט בבית הדין, אל מול שופטים שישמעו את העדויות בעניינו ויפסקו את דינו, כשטובת הציבור והצדק, נר לרגליהם. פרטי משפטו והפרוטוקולים המלאים, צריכים להתפרסם אחרי מתן גזר הדין ואם ייצא אשם – עליו לשבת מאחורי סורג. אם ייצא זכאי, הרי שיצא זכאי בבית דין צדק ולא בעיסקה מלוכלכת שנרקמה מאחורי דלתיים סגורות, במקום שאין בו דין ואין דיין.

וככלל, נבחר ציבור שנמצא אשם בעבירה כלשהי על חוקי המדינה, צריך לשאת בעונש כפול מזה של אזרח מהשורה שחטא, למען יראו וייראו ולמען יידע אדם, שלמנעמי השלטון יש גם מחיר ואין דרך שבה יוכל אדם להתחמק מהחוק ומדין צדק, רק בשל היותו בעל ממון או שררה.

נבחרי הציבור שלנו מייצגים אותנו. פרצופם הוא פרצופה של המדינה שהוא פרצופנו שלנו ובמדינה שבה מערכת המשפט נוהגת איפה ואיפה בבוזגלו וברמון, אין ולא תהיה תקווה לאיש מאתנו.

די. אי אפשר יותר. באמת שאי אפשר!

אחרי פארסת עסקת הטיעון עם קצב, אחרי מסיבת העיתונאים של א' ועכשיו, אחרי פרסום תוכן העתירות נגד עסקת הטיעון הזו, אני באופן אישי, לא מסוגלת יותר להמשיך ולבלוע את הגועל הזה.

מה זה צריך להביע הזוועה הזאת, מילא חיבק, מילא נישק, מילא חרמן בלתי נלאה, אבל התיאורים שתיארה א' בשבוע שעבר, (שתמונותיה הלא מרוטשות מסתובבות, אגב, בכל רחבי הרשת כחלק ממסע הנגד של קצב והמשת"פים שלו), והתיאורים שפורסמו היום כחלק מחשיפת העתירות לבית המשפט העליון, לא סתם עוברים את גבול הגועל המירבי, אלא פשוט בלתי אפשרי להכיל אותם יותר – ולשתוק.

איך בשם אלוהים הזוועה הזאת התנהלה בתוך מסדרונות השלטון שלנו, שלנו (!!!) כל כך הרבה שנים, ואיש לא פצה פה וצפצף?

איך בשם כל החס וחלילות, כל כך הרבה אנשים שיתפו פעולה עם הסוטה, האנס, חולה הנפש הזה, וסייעו – או לפחות שתקו והניחו לו להמשיך במעשיו?

איך הגענו למצב שבו אנחנו, אנחנו (!!!) משלמים לסוטה ואנס משכורת מכיסנו ועוד ממליכים אותו עלינו להיות האזרח מספר אחת שלנו. נשיא המדינה....?

איך ייתכן שכל הטינופת הזאת תעבור כאילו דבר לא קרה והאיש, לאחר שיודה בחיבוק ובנשיקה, יחזור אל חיק משפחתו החמים, יצחק עם ילדיו, ישחק עם נכדיו וימשיך לחיות לצד אשתו, שאין לי מושג אם היא אומללה ומודעת או אומללה ופתיה לגמרי?

איך ייתכן שנמשיך לשבת בבית ולקבל עלינו את כל זה, ונשתוק ונשלם. נשלם לו פנסיה, נשלם לו רכב, נהג, לשכה, שומרי ראש ואפילו, שומו שמיים, נשליך אל מאורתו עוד בשר טרי לטרפו, בדמות מזכירות חדשות, שאת משכורותיהן נשלם אנחנו. אנחנו!!!!

מצטערת, אני לא מסוגלת לעכל או להכיל יותר את הגועל והבחילה שהאיש הזה וכל הסובב אותו משרים עלי.

בעוונותי, עבדתי במערכת עיתון מסויים, ביום שבו נבחר קצב לנשיא. הסלידה וההפתעה היו גדולות גם אז, אבל אז, הכל היה מהול בזלזול מתנשא ובתמיהה, איזה ליצן המליכו עלינו.

מכיוון שבנו של קצב עבד איתנו באותו זמן וישב באותו חלל פתוח, מיתנו את ההתבטאויות עד למינימום האפשרי, בעיקר מתוך כבוד לבחור החביב להפליא שהפך פתאום לבנו של נשיא המדינה.

בשנה האחרונה, אני לא יכולה להפסיק לחשוב על הבן הזה, ועל איך הוא מתמודד עם מסע הצלב הציבורי המתנהל נגד אביו ובכל הזמן הזה אמרתי לעצמי, כי מי שגידל בן כל כך נבון, נעים וצנוע, לא יכול להיות אדם רע או מופרע עד כדי כך.

היום, אני חוששת, הסתלקה המחשבה הזאת מראשי (ומלבי), ללא שוב.

לא איכפת לי עוד מה חשים ילדיו, כל עוד הוא מסתתר מאחוריהם ואינו מודה ונענש ואין לי עוד ספק לגבי אשמתו במרבית הטענות המועלות כנגדו.

אני לא מאמינה שהבנות תיאמו גרסאות עד כדי כך ולא מאמינה שמישהי תעז להמציא סיפור מופרך כל כך נגד אדם במעמדו של קצב ועם קשרים וכוח כמו שלו.

עכשיו כל שאני רוצה הוא, לראות אותו מתאבד – או כלוא. אחד משניים. כל אפשרות אחרת, תהיה בלתי מספקת מבחינת הצדק הטבעי המתבקש ממעשים כשלו. חלאה שכזאת אינה ראויה להלך חופשיה בינינו, לא כל שכן – לקבל מאיתנו משכורת והטבות כלשהן לעתיד.

לו בידי הדבר, היה האיש הזה מסורס ונכלא לעשר או עשרים שנה, ומאולץ להחזיר למדינה את כל הכספים ששילמה לו מאז התאריך המוקדם ביותר הרלוונטי לעדויות שנאספו נגדו.

הייתי משחררת את אשתו מעולו ונותנת לה את הפנסיה שהוא זכאי לה והייתי מאפשרת לנשים שנוצלו על ידו הטבות מרחיקות לכת על חשבון המדינה, שאיפשרה את ניצולן לאורך כל כך הרבה זמן, כשבכל מסדרונות השלטון ידעו – ושתקו.

ולגבי השאלות שלמעלה – איך ייתכן זה ואיך ייתכן זה: התשובה כנראה פשוטה משנדמה לנו:

אם ייתכן ששר שהורשע בעבירת מין, (מעשה מגונה בכפיה וניצול מרות אאז"נ), יישפט לכמה חודשי עבודות שירות ויחזור מייד אל שולחן הממשלה, כאילו לא קרו דברים מעולם, אזי ייתכן גם שסוטה מתועב, ייבחר לכנסת, ימונה לשר ולנשיא ויהפוך לאחד האנשים החזקים ביותר במדינה, בלי שאיש יפצה פה ויצפצף, אחרי הכל, זה מקום העבודה שלו...

לא יודעת. אולי זה פשוט מגיע לנו, אבל גבול הטעם הטוב נחצה מזמן, נרמס ונטחן עד דק בידי קצב ופרקליטיו וכל שנותר לנו הוא לקוות ולהתפלל חזק, שלעולם לא נצטרך לבוא במגע (מגע, כן, מגע) אישי, עם משהו מכל זה. כי אם חלילה וחס יקרה למישהי מאיתנו דבר שכזה, אין לה דבר לצפות לו מלבד ניצול והשפלה והפקרה מוחלטת ע"י מערכת החוק והמשפט בארצה שלה.

(*) יש שיאמרו שכל השוואה לאונס הינה זילות. לא נוח לכם עם אונס? קראו לזה עבדות, או ניצול, או רצח עם. זה לא משנה דבר. כי במקום בו החוק חדל להתקיים והשופטים פסקו משפוט, שאלת ההגדרה המדויקת היא התפלפלות סמנטית-צינית, המשרתת רק את אלה שממילא מעל החוק.