לאחר מפגני הראווה בנוסח "אמור לי למי הצבעת ואומר לך מאיפה משתינים משרות", עסקני מרכז הליכוד ומוכרי הקולות כבר לא מפתיעים אותי. גם השר צחי הנגבי, הנודד ממשרד למשרד, ואיתו לשכת תעסוקה פרטית וקופונים לחברי מועדון, אינו מפתיע במיוחד. ובטח אף אחד לא יופתע כשהכותרת הליכודניקית הבאה תהיה "גם במפא"י חילקו ג'ובים".

(טוב, קצת הופתעתי מתגובתו של ח"כ איתן, אבל באמת רק טיפה)

רק שאלה אחת חוזרת ומתעוררת אצלי בכל פעם שחבר המרכז עוזי כהן משלח עוד מלל אידיוטי לחלל (וזה קורה יותר מדי בזמן האחרון): איך לעזאזל נבחר כהן לסגן ראש עיריית רעננה?

אולי מישהו מהקוראים כאן הוא תושב רעננה, ויוכל להאיר את עיני?

(לעונה תשובה מטויחת היטב מובטחת סגנות בפרס נובל)

קטנונית ונרגנת אני, מודה. ולראיה - גם חדשות משמחות לכאורה מערערות את עצביי.

פתאום קם אדם, עוזי דיין שמו, ומכריז כי לא ייקח חלק בוועדה שאין בה ייצוג נשי.

פמיניסט לתפארת. איש צבא שהשוביניזם הישראלי ו"אחוות הלוחמים" לא עלו לו לראש.

ברגע הראשון באמת ובתמים התרשמתי. עברו עוד דקה-שתיים ורגזנותי הידועה לשמצה החלה לבעבע.

הרי ברור שוועדה זו היא רק דוגמה אחת מרבות, ואלמלא סירובו של דיין לא הייתה תופסת כותרת. ובכל זאת, איך זה שמאז שנת 1996 לא נמצאה ולו אישה אחת המתאימה לכהן בוועדה? ובעיקר, איך קרה שגם את המלחמה הזאת השארנו לגברים?

פעם הערתי בתגובה לפרויקט הפמיניזם של מורכרמון, שהפמיניזם איבד את הרלוונטיות הציבורית ביום בו בחר לטפל ולהיטפל לתכתיבי אופנה, חזיות, חוטיני, הזכות לא למרוט שיער, ועוד מיני עיסוקים לגופה של אישה.

דעתי בעניין לא השתנתה, למרות הנימוקים המחכימים שהועלו באותו דיון.

האתרים הפמיניסטים, על פלגיהם השונים, מלאים אומנם בכותרות על שוויון, אפליה מתקנת, ודרכי פעולה לתיקון המצב, אבל כשזה מגיע לשיח הציבורי, לא רק מורכרמון, גם אתרים כמו בננות, מעוז נשים אולטימטיבי, עוסקים בעיקר במהות הפמיניזם הצר כקו הביקיני.

מעולם לא הגדרתי עצמי פמיניסטית אקטיבית, וגם איני שוחה בנפתולי הגוונים הפמיניסטים, אך בדבר אחד אני בטוחה - יש לי זכות מלאה על גופי, וכזאת צריכה להיות לכל אדם (ולא רק לנשים).

ודווקא מכיוון שאני כה בטוחה בזכותי זו, אני מתרחקת מכל מי שמתעקש לדעת טוב ממני מהן זכויותיי. מבחינתי אין הבדל האם אותו מישהו הוא רב אורתודוקסי או לוחמת פמיניסטית. אני סולדת מכל מי שנכנס לתחתוני בלי הבדלי מין, צבע ודת.

הטיעון איתו היה לי הכי קשה להתמודד הוא האלמנט החינוכי - קרי: חינוך נשות העתיד. 

הדמגוגיה הפמיניסטית מתעקשת להציב מול עינינו מודלים עגומים של נשים אנורקטיות, נעולות עקבים דקיקים וחצאיתן נוגעת בשיפולי הישבן.

ואיך תוכלי לעמוד על זכויותיך, כשבקושי את עומדת על רגליך? - תשאלך הפמיניסטית המנוסה. ותשובתי, המנוסה לא פחות - מי שלימדה עצמה לעמוד על שפיץ דק, קטן עליה לעמוד על זכויותיה.

והתשובה הזאת, מפגרת ככל שתהיה (ומי שלא רוצה תשובה מפגרת שלא תשאל שאלות מטופשות), מוכיחה את כשלון הפמיניזם: מרבית הנשים לא רוצות לוותר על סממני נשיותן.

תקראו לזה עבדות, תקראו לזה תכתיבי אופנה או סחטנות גברית, זה לא ישנה את העובדה שמרבית הנשים מעדיפות גוף חלק ומראה נחשק, גם אם המחיר הוא אי נוחות מסוימת.

האם זה אומר שנשים שבחרו לגלח רגליים ויתרו על השוויון?בוודאי שלא.

זה כן אומר שהתנועה הפמיניסטית, שהוקמה כתנועה לשחרור נשים, נתקעה בשלהי מלחמת השחרור ושריפת חזיות.

בישראל יש קבוצה גדולה של נשים עצמאיות וחושבות, המבינות ששוויון הזדמנויות, השוואת תנאי שכר וייצוג הולם בכל תחום, הם נושאים ראויים וחשובים, בכל זאת כבר שנים לא קמה כאן תנועה שהצליחה לעורר ולסחוף את הכוח נשי למאבק.

לטענת מורכרמון, תפקיד הפמיניזם לטפל ולשנות מוסכמות חברתיות ותכתיבים. לדעתי ביום בו הוסב המאבק מהחוץ אל הפנים, איבדה התנועה הפמיניסטית אחוזים ניכרים מתומכותיה.