יותר ויותר אני מוצאת את עצמי נבוכה מהחברה הישראלית. החברה שלי, זו שהייתי חלק ממנה והיום דוחקת אותי בכוח ולעיתים באלימות משורותיה. אני קוראת תגובות כמו אלה, שאצל מקס, ושואלת האם ל"אנחנו" הזה אני רוצה להשתייך?
תקראו לי אליטיסטית סנובית, אבל אני באמת לא רוצה להיות חלק מעדר אנושי ששכח מהי מחשבה עצמית, שהמנטרה שהמעצבת את אישיותו החברתית היא "או שאת משלנו או שאת אויב".
אשליה מס' 1: ישראל היא מדינה דמוקרטית
במדינות דמוקרטיות מתוקנות את סדרי העדיפויות קובעים האזרחים באמצעות נבחריהם. בדרך זו מבטיחים אזרחי המדינה שנבחרי הציבור יזכרו שתפקידם הוא לשרת את בוחריהם. בישראל, הקשר בין רצון העם לסדרי העדיפויות שמכתיבה הממשלה הוא על גבול המקרי.
על הנייר אנחנו מדינה דמוקרטית בה מתקיימות בחירות אחת למספר שנים, וזכותו של כל אזרח מגיל 18 ומעלה להצביע. אך גם במדינות שכנות – כמו מצרים וסוריה – נדרשים האזרחים להצביע, ובכל זאת מדינות אלה אינן נחשבות לדמוקרטיות ובצדק. כי עצם הצבעה, כאשר היא נעדרת את המהות - שהיא מידת יכולתו של האזרח להשפיע, היא סתם פעולה טכנית.
בואו נפסיק להשלות את עצמנו ונסתכל לדמוקרטיה ישר בעיניים: יכולתנו האזרחית להשפיע מתמצת בבחירה בין ברק, ביבי ואולמרט. וזו, אם להיות בוטה, בחירה בין נבלה ובין טריפה. שלוש דמויות ציבורית שהן למעשה אחת.
המטרות, דרכי הפעולה והכוונות זהות. ההבדלים בין שלושת המתמודדים מסתכמים ביכולת הרטוריקה וטיב היחצנים. ולמעשה, לא משנה למי מהם תצביעו, בשורה התחתונה של ספירת הקולות, הזוכים האמתיים יהיו אותם שליטים תאבי ממון ובצע, שקנו את שרותיהם של האהודים והביבים.
תגידו עכשיו – אפשר להצביע למפלגה קטנה. נכון. אך גם זו אשליה. במפלגות הקטנות יש אומנם ח"כים מצוינים ופעילים, שעדיין יוצאים בבוקר לעבודה מתוך תחושת שליחות ורצון לשרת, אך יכולתם להשפיעה על התמונה הכוללת או לשחק ב"מגרש של הגדולים" קטנה עד אפסית.
כלל ראשון: במדינה לא דמוקרטית, ככל שרצונה של מפלגה קרוב יותר לרצון העם, כך הוא רחוק יותר מרצון השליטים.
אשליה מס' 2: ממשלת ישראל הנבחרת מנהלת את המדינה
אשליה זו היא אולי המסוכנת ביותר, כי היא זו שמעצימה את שליטתם של בעלי העניין.
אהוד אולמרט והשרים אינם יותר מבובות. מי שמושך בחוטים הם בעלי האינטרסים שמטרותיהם במקרים רבים מתנגשות עם רצון העם. ולכן, כדי לא לסכן את המטרה הנכספת, שמו בראשנו השליטים החדשים ממשלה שתפקידה לנתץ סדרי עדיפויות לאומיים וחברתיים ולהשתיק את רצון העם.
לשם ההמחשה בואו נתבונן על ימי מלחמת לבנון השניה: עשרות אלפי בני אדם לא ממוגנים זקוקים לסיוע מידי. רבים מהם עניים מכדי לצאת מאזור הסכנה, האחרים קשישים, חולים וילדים – לכך ללא ספק כיוונו התקנות לשעת חירום. תפקידה של ממשלה אחראית היה להכריז על מצב מלחמה, ולהפעיל מיד את מערך סיוע החירום כמענה לאזרחי העורף שנמצאו תחת מתקפה.
מדוע כל זה לא קרה? מדוע התעקשו חברי הממשלה שלא לקרוא למלחמה בשמה, אף שברור היה שלדעת רוב הציבור זהו מצב המחייב שינוי (ולו זמני) בסדרי העדיפויות הלאומיים? התשובה לכך נמצאת בפסקה הראשונה: משום שמי שקובע את סדרי העדיפויות אינו העם, ואפילו לא נבחריו. כולנו משמשים רק סטטיסטים המופעלים לטובת בעלי האינטרסים שהשתלטו על המדינה.
כלל שני: נבחר ציבור שאינו קשוב לבוחרים, אינו תלוי בהם כדי להיבחר בעתיד. (מי אמר דיקטטורה ולא קיבל?)
אשליה מס' 3: אין לנו מנהיגים טובים יותר
לפני ארבעים שנה כבשה מדינת ישראל את הגדה המערבית צפופת האוכלוסין, ובשלב הראשון חיסלה וגירשה את ההנהגה הפלסטינית המקומית. הכוונה הייתה ליצור הנהגה חלופית שתפעל בחסותה של ישראל. במשך תקופה זה עבד לא רע. אבל בטווח הארוך התוצאה ידועה: השטח הצמיח הנהגה משלו, שרק החריפה את המאבק והשנאה והובילה את שני העמים למצב שנכון להיום נראה בלתי הפיך.
תופעה דומה מתרחשת היום בתוך מדינת ישראל: קבוצה מצומצמת של בעלי עניין טיפחו הנהגה הפועלת בחסותם. את התוצאות ניתן לראות בכל תחומי חיינו: נכסי המדינה מופרטים ונמכרים לבעלי ההון והעניין בזה אחר זה, כוחנו האזרחי פוחת, תקציבי שירותים ממלכתיים כגון רווחה, בריאות והשכלה מצטמצמים משנה לשנה, חוקים ותקנות שנועדו לתמוך באזרחים ולשמש רשת ביטחון הוחמרו או בוטלו, חמישית מאזרחי המדינה חיים מתחת לקו העוני ורבים אחרים שורדים בקושי.
בשוליים משגשגת אומנם מנהיגות מקומית, אך זו אינה מטרידה את אלה השולטים במדינה. נהפוך הוא. ראשית ההנהגה המקומית מייצרת אשליה של דמוקרטיה וחופש דיבור. שנית ובעיקר, הנהגה זו, שמלבה את השנאה בין המחנות, מסיטה את עינינו מהעיקר לשולי, ובכך מחזקת את שליטת בעלי העניין במוקדי הכוח החשובים באמת.
דוגמה טרייה: הרב עובדיה, מנהיג ש"ס, גורס כי החיילים נהרגו במלחמה משום שלא שמרו מצוות. אין זו פליטת הפה הראשונה של הרב הזקן, אבל השאלה שכל אחד ואחת צריכים לשאול היא מדוע פליטות פה אלה הופכות לעניין החדשותי המרכזי? מי מרוויח מההסתה של הרב כנגד החילוניים? התשובה לכך בגוף השאלה: מרוויח מי שמעדיף להסתיר מעיני הציבור את הפשלה האמיתית והגדולה – את מלחמת האינטרסנטים המיותרת שבה נהרגו מאות חיילים ואזרחים לשווא.
הדוגמה הבולטת ביותר להנהגה מקומית היא הנהגת המתנחלים. גוף שפועל באופן כמעט עצמאי, מעין מדינה בתוך מדינה, ומכתיב לתומכיו חוקים ושיטות פעולה החורגים לא פעם מאלה שהמדינה מתירה. ובכל זאת הנהגת המתנחלים זוכה לגיבוי כמעט מוחלט של המדינה. מדוע? כי בצע האדמות של המתנחלים הפך אותם לשותפים האידיאלים של שלטון הבצע.
ההנהגה היחידה שעדיין מאיימת על השליטים החדשים היא הנהגת השמאל. לא בכדי כבר יותר מעשור מוצג בכיכרות-התקשורת השמאל הסוציאל-דמוקרטי כאויב העם והמדינה. לאחר שהצליחו שליטי הבצע להשתלט על מרבית מוקדי הכוח במדינה – החל בבנקים וכלה בהסתדרות העובדים – נותר רק השמאל ה"סהרורי" שמסרב להיכנע לתכתיבי כלכלת האלפיון העליון ושוק העבדים.
(ולא, מפלגת העבודה הנוכחית אינה נחשבת לצורך העניין לשמאל. יש לה ח"כים בודדים שעצמאים בדעותיהם, אבל סיכויים קלושים עוד יותר מאלה שהיו לעמיר פרץ)
כלל שלישי: כשהמצפון הוא גוף הזוי שחי מציאות מעוותת, השליטה בהמונים היא משחק ילדים.
אשליה מס' 4: חקיקה, אכיפה ומשפט
הכפשת שופטי בית המשפט העליון ע"י שר המשפטים, היא אחת מהדוגמאות המובהקת לדרך ולאמצעים שנוקטים שליטי הבצע בניתוץ החברה הישראלית, ערכיה וחוקיה. אפשר לדון ולבחון את הסוגיות והרפורמות שמציע דניאל פרידמן, ואת טענותיו כנגד שופטי העליון, אבל אסור לנו להתעלם מהעובדה שהמכפיש הסדרתי של מערכת המשפט בישראל הוא זה שנבחר ע"י ראש הממשלה לעמוד בראש משרד המשפטים.
לכאורה בתי המשפט הם האחרונים במדינה שעדיין מתפקדים כגוף עצמאי. אך בל נשלה עצמנו, הדרך לבתי המשפט עוברת בצמידות למערכות האכיפה והחוק, ובהם קל הרבה יותר לבחוש.
היעדר האכיפה הוא סממן נוסף לכוונה לפגוע בכוחו של האזרח, ובד בבד לקעקע את עבודת בתי המשפט העצמאים. פחות אכיפה משמעותה יותר תביעות המטביעות את בתי המשפט בים של תיקים.
קחו את נפגעי "חפציבה" לדוגמה - אזרחים פשוטים ששילמו את כל חסכונותיהם ולקחו הלוואות כדי לרכוש דירה. לכמה מהם יש זמן וממון להיאבק בבעלים שנמלטו עם כספם ובבנקים? לכמה מהם יש אמצעים להעמיד סוללת עורכי דין המשתווה לאלה של הבנקים ובעלי ההון העומדים בראשם?
בתי הדין לעבודה, שבמהותם נועדו לשרת את העובד, הם דוגמה נוספת. בעבר הייתה תביעה בבית דין לעבודה מגיעה לפתרון תוך מספר שבועות. אך היעדר האכיפה של חוקי העבודה הביאה לעומס נורא על המערכת ולגרירת תביעות על פני חודשים. עובד שנעשק אינו יכול לשרוד חודשים עד שיעשה הצדק, בעוד המעסיקים, שראו כי טוב, אינם עומדים בפיתוי להרוויח קצת יותר ולנצל עוד קצת את העובדים. כך הפכו המעסיקים למשת"פים של חברות כוח האדם וההשמה, הנשלטות ע"י שליטיה החדשים של המדינה, ושחלקן אף פועלות בעידוד המדינה ומוסדותיה.
והיכן נמצאת בסיפור הזה המשטרה? צמצום כוח ההרתעה המשטרתי, והפיכת המשטרה מגוף שמגן על האזרח לגוף המשרת את רצון וצרכי ההנהגה, הפכה את חיי האזרחים שומרי-החוק להפקר. באזורים רבים הארץ גניבות ופריצות הן שגרה יומיומית, באין משטרה גם האלימות גואה, ובאין אכיפה בעל המאה הוא תמיד בעל הדעה.
כלל רביעי: ככל שמערכות הצדק והחוק טוחנות לאט יותר, כך הן משרתות טוב יותר את בעלי ההון.
אשליה מס' 5: אם כל כך רע, למה כולם שותקים
ובכן, בתור התחלה תרשו לי להחזיר בשאלה: האם אתם, בני משפחתכם, חבריכם או שותפיכם לעבודה שותקים? אני די בטוחה שלא. רובכם מדברים לא מעט, מתלוננים ומקטרים. חלק מכם בוודאי גם פועלים ומנסים לשנות בתוך הקהילה הקטנה שבה הם חיים.
מכאן, שהשאלה שצריכה להישאל אינה מדוע אנחנו שותקים, אלא מדוע קולנו לא נשמע.
ומדוע שישמע? הרי אלה ששולטים היום בתקשורת הישראלית הם בדיוק אותה קבוצת אינטרסנטים שבפועל מנהלת את המדינה. הרי לא סתם מתעקשים בעלי ההון לרכוש את מניות ערוצי טלוויזיה והעיתונות, הם יודעים שהתקשורת היא כלי ההשפעה החשוב ביותר. התקשורת היא זו שנותנת במה וזו שמעלימה מהבמה; היא זו שהופכת שחור ללבן, ולבן לשחור; היא זו שקובעת קולו של מי ישמע וקולו של מי יושתק.
זוכרים את התמיכה ה גורפת לה זכה אולמרט ערב הבחירות מקבוצת העיתונאים הבכירה ביותר במדינה? זוכרים איך אותם עיתונאים היללו את אולמרט בימיה הראשונים של מלחמת לבנון השנייה? קולם של כמה אישים שהתנגדו לאופן ולסיבה שבשלה הכניסה אותנו הממשלה למלחמה נשמע? קחו שני צעדים אחורה: האם זכור לכם ולו עיתוני אחד שניסה להפשיט משרון את שריון האתרוג? יודעים מה, בואו ניקח דוגמה אחרת – כחמישית מתושבי בישראל - כך על פי הנתונים הסטטיסטים – חיים בעוני. כמה זמן מסך מפנות רשתות הטלוויזיה לנתונים חמורים אלה? מתי בזמן האחרון שמעתם בתקשורת דיון אמיתי ומעמיק בצעדים חוקתיים, תעסוקתיים וחברתיים שיש לנקוט כדי לשנות את המצב?
התקשורת המרכזית היום בישראל היא זונת רייטינג שנקנתה ע"י בעלי ההון והאינטרסים. הם אלה שמשלמים את משכורות העיתונאים והעורכים, ובאמצעותם קובעים השליטים מה ואיך נחשוב, למי נקשיב ואת מי נתעב, בידי מי יופקדו הכלכלה ואוצר המדינה, וגם (תחזיקו חזק) מי יהיה ראש הממשלה.
כלל חמישי: אם עץ נופל ביער ומצלמות הטלוויזיה לא תיעדו את המאורע, משמע שאינו קיים.
אשליה מס' 6: זה תלוי רק בנו ?
הסעיף הזה הוא היחיד שבסופו הנחתי סימן שאלה. סימן השאלה מתאר את תחושותיי והתלבטותי בעניין. מצד אחד זה אכן תלוי בנו, ואם נרצה אין זו אגדה. אך מצד שני, אני לא לגמרי בטוחה שמושגים כמו חברה ומטרות משותפות עדיין רלוונטיים להוויה הישראלית.
האם החברה הישראלית עדיין קיימת?
חברה מתלכדת סביב חזון ומטרות משותפות המגשרים בין הדעות השונות ומחברים את הזרמים והמחנות.
את החזון כבר מכרנו ובזול. אני רוצה להאמין שעדיין יש לנו מטרות משותפות שמגבשות אותנו לחברה, אבל מאוד יכול להיות שגם מטרות אלה, שבלעדיהן לא יתקיים עם, נעלמו בסבך הפילוג, השנאה והאיבה.
מעמד הביניים מתרחק כמו מאש מהחלשים, החלשים זועמים על הפליטים, בנגב שונאים את הבדואים, בפריפריות העניות מוכנים לרצוח את העובדים הזרים, הפטריוטים נלחמים הסרבנים, הקשישים רוטנים על ניצולי השואה שמקבלים 83 ₪ יותר, החרדים יוצאים למלחמת גוג ומגוג בהומואים, החילוניים מתעבים את הדוסים הפרזיטים, הנוער שונא כל מה שזז, וגם מושגים כמו אשכנזים ומזרחים – שחשבנו שנעלמו מהלקסיקון העברי - שבים לככב.
זו התוצאה המבעיתה של מכירת המדינה. מכירת חיסול.
האם יכול להיות שאיחרנו את המועד?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
