תהייתו התמימה (כן, בטח!) של השר אורלב - "האם צה"ל עושה לעצמו חיים קלים מול ירי הפצמ"רים כדי שיימשך הלחץ על המתנחלים לקראת ביצוע ההתנתקות?" - מעלה שאלה דומה: האם יתכן שמשרד הרווחה, עליו מופקד אורל(גויים)ב, עושה לעצמו חיים קלים מול זעקת הנזקקים, כדי שיימשך לחץ האוצר על המובטלים, הקשישים והעניים לקראת ביצוע התנתקות הממשלה מאזרחיה?

רבות נכתב על ויקי כנפו בימים האחרונים. קראתי מילים קשות ומילים שחיממו את ליבי.

יש לי אמפטיה גדולה למצוקתה של כנפו, האדם והאישה, ויש בי גם הרבה כעס על התנהלותה השגויה.

מאבקה של כנפו היה מאבק אותנטי ופורץ דרך – אישה לא ידועה, מאי-שם נשכח, קמה וצועדת לומר את דברה. הערכתי אותה על אומץ ליבה, על הכריזמה, על האמירה המחוספסת והכנה. ויחד עם זאת, כבר אז, בראשית צעדתה, טענתי שכנפו טועה כשהיא רותמת למאבק, בשמה, את המשפחות החד-הוריות.   

המדינה אומנם אינה מבחינה בין גרוש/ה, אלמנ/ה ומי שילדה לבד מתוך בחירה – כולם מוכרים (ובעיקר מוכרות) כמשפחות כחד-הוריות. אבל, לתפיסתי, אישה (או גבר) שהביאו צאצאים לעולם במסגרת זוגית, ושלילדיהם יש יותר מהורה אחד, אינם יכולים להיכלל בקטגורית החד-הוריים.

איני באה לטעון שבחירתה של כנפו הייתה קלה יותר, אלא שספק אם כנפו, שלא הקימה משפחה חד-הורית מבחירה, יכלה מלכתחילה להיות נציגתן של משפחות חד-הוריות, שבעיותיהן אינן קשורות בהכרח למצוקה כלכלית או תעסוקתית, ושחלקן כלל לא רצו או ראו בה את נציגתן.

כנפו, שצעדה לירושלים מביתה שבמצפה רמון, עשתה זאת בשביל הלחם. האבטלה של כנפו היא אבטלה הסוחפת את כל מי שעומד בדרכה. זו אבטלה שאינה מפלה בין נשואה לרווקה, צעירה למבוגרת, חד-הורית לזוג הורים. כנפו היא נציגתם המובהקת של המובטלים שנתניהו רוצה "לחנך מחדש", ושל אלה שמשרדי האוצר, הרווחה ועושי דברם פותרים ב"פרזיטים, לכו לעבוד!", תוך הסתרת האמת העגומה: באזורים מסוימים במדינה הדפוקה הזאת אין אפשרויות תעסוקה כבר שנים.

כנפו צריכה הייתה להיות פה לשכניה, לתושבי דרום הארץ מוכה האבטלה, ומסיבה לא ברורה התנערה מהם ומהאפשרות להצטרף למאבק משותף.

במאמר ב"הארץ", לפני מספר שבועות, אומרת כנפו: "אני לא הבטחתי לאף אחד כלום, אני לא הבטחתי להציל את המדינה לבד. מהפכות לא קורות מבן אדם אחד. אף אחד לא יכול לשפוט אותי עד שהוא לא יהיה במקום שלי. הלחצים - אני עמדתי עם אקדח מים מול טנקים."

במבט לאחור נדמה שלכנפו לא היו יומרות לייצג אף אחד מלבד את עצמה ואת משפחתה. וזה לגיטימי. רק שכאדם בודד לא היה לה סיכוי, ובכישלונה הצליחה כנפו במה שלא הצליחה בעלייתה - לגרור איתה למטה את  המשפחות החד-הוריות.   

שר הפנים, פורז, לא מתעסק בקטנות. עובדי הרשויות המקומיות יכולים, מצידו, לקבל את שכרם כבר מחר, אם רק יוותרו על פיצויי הלנת השכר המגיעים להם עפ"י חוק.

התירוץ הנאור: "פיצויים על הלנת שכר מתאימים לשוק הפרטי, אך לא לרשויות מקומיות הנתמכות בידי המדינה."

והנה הצעת פשרה: מכיוון שגם חברי הכנסת והשרים מקבלים את משכורתם מהמדינה, למה שלא ינסו קודם את חוק פורז על עצמם?

בשלב ראשון יעוכב שכרם לתקופה קצרה (5-6 חודשים מקסימום), ואחר כך נחליט איפה עובר הקו הדק בין היגיון, הגינות ופופוליזם.

ומה טוב יותר מלקנח ברעב? "זו דממגוגיה, אין בישראל אנשים רעבים" - טען השר פורז בישיבת הממשלה. 

ל- 150,000 משפחות אין כסף לארוחת חג - זעקה הכותרת לרגע, לפני שפינתה מקומה לחדשות טריות ממנה.

עפ"י עמותת "לתת" חיות בישראל מעל 300,000 משפחות מתחת לקו העוני. בחישוב פשוט מדובר בקרוב למיליון בני אדם. כשישית מהאוכלוסייה.

העוני בישראל חצה את גבולות המובטלים מאונס או מרצון, ופלש לבתי אנשים עובדים, שאינם מצליחים להרים את ראשם מעל המים העכורים.

"בישראל, לצערנו, עבודה אינה מצילה מעוני. יותר ויותר נפשות עניות חיות במשפחות בהן יש שכיר אחד שיוצא לעבודה. כיום כמחצית מהעוני קיים במשפחות בהן יש עבודה ולא בסרבנות עבודה", אמר פרופ' זוסמן בכנס שדן במדיניות החברתית- כלכלית של ממשלת ישראל.

העמותות, המתרימים והתורמים, הם ללא ספק צדיקים בסדום, אלא ששוב אני נדרשת לסוגיית התועלת לטווח הקצר מול הנזק לטווח הארוך. 

אומר ערן ויינטרוב, מנכ"ל ארגון "לתת": "אם נראה שאנחנו לוקחים אחריות, ונראה שאכפת לנו, גם הפוליטיקאים יבינו את הרמז ואולי ישתנה משהו גם במדיניות."

ואני שבה ואומרת: ויינטרוב וחבריו הם אנשים נפלאים, אבל תמימים. פוליטיקאים לא מבינים רמזים. הדבר היחיד שפוליטיקאי קולט הוא כשהאדמה רועדת לו מתחת לכיסא.  

כי כל עוד יש מי שעושה את עבודתו, יכול שר העבודה והרווחה, אורלב, להתרווח במושבו, כשידו האחת נשלחת לבורקס הממשלתי , והשניה בפרישה מטעמים אידיאולוגים.

וכל עוד יש מי שיוצא במבצעי התרמה, יכול שר האוצר, נתניהו, להדליק עוד סיגר רייחני, ובחיוך יהיר להסביר שמדובר ב"אזרחים שאינם רוצים לעבוד", ולהוכיח במפות ומופתים את הצלחתו הכלכלית.

וכל עוד יש מי שמערפל את המצב, יכול שר הביטחון, מופז, לישון בשלווה, גם בלילה בו נזרקו עוד כמה מיליוני דולרים למעמקי הים.

וכל עוד הרעבים ישנים, יכולים הפוליטיקאים מהימין לצאת לרקוד ולפזז בחתונות.

וכל עוד ויינטרוב בשטח, יכול ממלא מקום רה"מ, אהוד אולמרט, לומר (כמעט בלי חיוך): "לא התמודדנו בצורה אפקטיבית עם בעיות העוני והקיטוב החברתי אשר מתחילים להוות איום רציני על החברה. אין מדיניות שולטת אלא תהליך הפוך. לתוך החלל הגדול של המדיניות הממשלתית מתחילים לצוץ גורמים פרטיים", ואופס... הוא כבר באירוע החגיגי הבא.

וכל עוד הנשמות הטובות של העמותות והארגונים הוולונטריים עושים את העבודה השחורה, יכול רה"מ, שרון, לבלות חופשה רגועה בכפר, עטוף במיזוגם של מעגלי השמירה ועדר הכבשים, השומרים עליו מכל רע.

וכל מנת מזון, המרגיעה את הקיבה למספר שעות, היא עוד נזקק שותק שאיבד את כבודו. 

אתה מבין ויינטרוב, כבוד אי אפשר לחלק באריזות לנזקקים. כבוד נרכש בעבודה המפרנסת את בעליה. כבוד הוא בטנו המלאה וכסותו של  ילדך. כבוד הוא משפחה היושבת סביב שולחן האוכל בערב חג.

הדרך היחידה לשקם את הכבוד שנרמס מתחילה בבטן מבעבעת מרעב ומכעס. אין דרך אחרת. והדרך הזאת תוצעד ברגליי עשרות-אלפי הרעבים שיצאו מהבתים הריקים להיאבק על זכותם לחיות כאן. בכבוד. והיא חייבת להתחיל בזעקת העניים לשינוי סדרי העדיפויות, ועכשיו - לא אחרי מסקנות הוועדה הבאה, לא אחרי הבחירות, לא אחרי החגים, לא בתקציב לשנת 2006.

עכשיו, כי אין לנו מחר!  

ואת זה, לא אתה, ויינטרוב, ולא חבריך תוכלו לעשות. ונורא מכך, אתם, בטוב לבכם, מרדימים את הכבוד והרעב, ובלי להתכוון, נותנים ברכת דרך לממשלת הבובות האטומה, המסואבת והמושחתת ביותר שקמה כאן.