ואולי זה סתם נדמה לי....

באופן כללי, אני לא רואה בבלוג הזה במה לפרסום חומר ספרותי אישי כלשהו. זהו בלוג ענייני העוסק בענייני דיומא, בנושאים של חול אם תרצו, ויש לי במות אחרות לבחון מעליהן את יכולות הכתיבה שלי, אבל הפעם אחרוג ממנהגי.

שקדיה עשתה לי חיים קשים והעלתה לכאן לכבוד השנה החדשה שיר של אברהם חלפי, שהוא אחד המשוררים העבריים האהובים עלי. לא ידעתי שתעלה את זה - אבל כל מילה שכתבה, כאילו נכתבה בידי שלי, כי בדברים מסויימים אנחנו מדברות באותו קול.

אז בלי שום יומרה, ולו הקלושה ביותר, להגיע אפילו לקרסוליו של חלפי, מצורפות פה כמה שורות שנכתבו בימים של החום הגדול, כשהשדות בצפון בערו, משני עברי הגבול. עכשיו, כשהקיץ כבר כמעט מאחורינו, כשנחליאלים כבר מקפצים על המדרכות והחצבים מבשרים הקלה שתבוא או-טו-טו. אולי בעוד שנה נצא לעוד קרב מיוזע ואולי לא. מי יודע...

כך אנחנו נלחמים

בכוח הזרוע של קיץ מתיש

ברוח הדם והאש ותמרות אדמה עשנה

כך אנחנו נלחמים

וכך קורעים אנחנו לגזרים

קריעה של אבל

על דם בנינו

כי כך אנחנו נלחמים

ובשיא הקיץ לוהב להט קרב

כי כך אנחנו נלחמים

מתרפקים על אוייב מזדמן

עימות אחרון של אש

נלחמים בעצמנו

נלחמים עד נקיז לשד ארץ

עד תום

עד תום...

כי כך אנחנו נלחמים

לוחמי סער עזים מני גיס

שועטות כרכרות הלום

אדם אל בוראו יקרא

קרבן מיוזע לחרי אף הבאנו

מנחת שלום....

רוחות סתיו לא נושבות בגזרת תל אביב.

רק הימים מתקצרים. בשבוע הבא יחשיך מוקדם יותר.

השקיעה תחל בחמש אחה"צ.

(מטאפורה?)  

שלושה כוכבים ינעלו את הדלת על עוד שנה של הבטחות.

הבטחות שמתו ונשכחו עם 119 חיילים ו- 39 אזרחים,  שלא יבורכו עוד.

הבטחות רעבות, חולות, מכלות, מייחלות.

ערב ראש השנה תשס"ז.

נברך.

          ***

הַקֵּץ לַתְּפִלּוֹת הַפּוֹרְחוֹת

כְּיוֹנִים נִמְלָטוֹת

אֶל הַתְּכֵלֶת.

הַקֵּץ לַתְּפִלּוֹת.

שְׁבוּיֵי גַּן-עֶדְנָם,

מְפֻתֵּי נְחָשָׁיו וְרַדְרַדֵי הַחִיּוּךְ,

נוֹפְלִים אֵין אוֹנִים

בְּנֵי אָדָם עֲמוּסֵי אֱלֹהִים.

וְהוֹלְכִים.

        וְנוֹפְלִים.

                וְהוֹלְכִים.