יואל קם מהמיטה באיטיות , נזהר שלא להעיר את כרמית.
הוא חמק בעדינות מהמיטה , נזהר שלא למשוך את שמיכה איתו כמו שהיה קורה מידי פעם. כרמית לא התעוררה. ככה לפחות העידו הנשימות הכבדות שביטלו את הדממה. שדרך על הרצפה, הזדעזע מהקור שאחז בבלטות . הוא התלבט אם לחזור אל המיטה או להזדחל חזרה מתחת לשמיכה המחוממת. אחרי כמה שניות אולי בעקבות הקור , שלפוחית השתן שלו החליטה בשבילו. הוא צעד את הדרך לחדר האמבטיה בצעדים מהירים ושקטים. כמו שכבר היה מאומן , הטיל את מימיו בשקט מופתי . כאשף של ממש , כיוון את זרם השתן החם מסביב למים באסלה ,רק על הדפנות הפנימיות. , הוא שטף את ידיו, סגר את מכסה האסלה והוריד את המים.
אחר כך יצא מחדר השירותים ועבר אל הסלון . החדר היה חשוך אך לא לגמרי. אור שחדר מפנס הרחוב הסמוך צבע את אחד הקירות בכתום חיוור. שנכנס לסלון נעמד לכמה שניות. הוא ניסה לחשוב כמה פעים כבר בחודשיים האחרנים התעורר ככה , באמצע הלילה. רוב הלילות היו כאלה. בהתחלה היה מתעורר ונשאר במיטה ואחרי רבע שעה היה נרדם שוב. כעבור זמן מה גילה שההתעררויות האלה נמשכות יותר זמן. ואז כבר התחיל לצאת מהמיטה. זה היה משגע אותו לשכב במשך שעות במיטה מבלי לישון , שומע את הנשימות הכבדות של כרמית. לאט זה הפך לשגרה. יואל היה מוצא את עצמו רואה טלויזיה או מנסה לקרוא ובעיקר מנהל מאבק במוחו עצמו שלו , המאבק נגד מחשבותיו .
הלילה זה לא היה אחרת. שנעמד באמצע הסלון , הרגיש את הכבדות המוכרת רובצת בבטנו. הוא מצא את שלט הטלויזיה, הדליק אותה מבלי להביט בה בכלל ופנה למטבח. המטבח היה מבריק ומסודר. במטבח מילא לעצמו כוס מים מבקבוק שהוציא מהמקרר. שהחזיר את הבקבוק , בהה בדלת המקרר. היתה שם תמונה שלו ושל כרמית. התמונה היתה ישנה , אבל עדיין בלטה בצבעוניות. התמונה צולמה בשדה התעופה של אתונה , לפני הטיסה חזרה לארץ מחופשה באיים היוונים . הטיסה התעכבה בגלל תקלה מכנית במטוס והם העבירו שלוש שעות בשדה התעופה. שתו קפה, הצטלמו בכל מיני פוזות ובעיקר נהנו. שהרמקול הכריז על עליה למטוס הוא אמר לכרמית שהוא מקווה שהמטוס תוקן כמו שצריך. טיסות עשו אותו עצבני והמחשבה שהמטוס לא היה תקין הלחיצה אותו עוד יותר. "סטטיסטית , הסיכוי להתרסק בתאונת מטוס קטן מזכייה בלוטו " כרמית אמרה לו מתוך תקווה לעודד. הוא נישק אותה נשיקה ארוכה , אבל מיד אח"כ מלמל "הסטטיסטיקה הופכת ללא רלוונטית שאתה האינדבדואל שנדפק" . כרמית לא שמעה את זה , היא כבר היתה כמה צעדים לפניו. כמו תמיד .
התמונה נתלתה שם לפני שנים והוא ניסה להזכר כמה זמן עבר מאז. לפחות 8 שנים אמר לעצמו והמשיך להביט. החיוך שלו הימם אותו. גם שלה. הוא נעצב שחשב שהוא לא חייך ככה כבר תקופה ארוכה. מתי הפך להיות כל כך זר. ממתי החיוך הפך להיות משהו כל כך רחוק מהישג יד? הוא לקח את כוס המים איתו לסלון והתיישב על הספה. שהתיישב מצא עצמו נושף אוויר , כמו נאנח. משהו נדפק ,אמר לעצמו זה לא היה אמור להיות ככה. אני לא הייתי אמור להיות חלק מהזרם הזה. עבודה , אישה ילד וכלב. תמיד חשב על עצמו בתור נח, ההוא מהמבול, זה שבנה את התיבה , זה שיודע משהו שאחרים לא. זה שיצוף בסופו של דבר בזמן שהאחרים יטבעו. עכשיו מצא עצמו טובע הכי מהר מכולם. הוא ניסה להביט בטלויזיה מתוך ניסיון להפסיק את הקולות האלה בראשו. כל לילה אותו סיפור. הוא איתר את השלט והעביר ערוץ אחרי ערוץ. אף פעם אין מה לראות בשעות האלה. עוד סדרה לעוסה , עוד ריאליטי מחורבן. תחושת חוסר השייכות המרגיזה תקפה אותו שוב.
הוא עצר באיזה ערוץ זר.
משהו משך את תשומת ליבו.
זאת היתה פרסומת לסט סכינים. הופיע שם איש מכירות שנראה דומה לחבר שלו מימי הצבא ולידו עמד ודיבר בהתלהבות מישהו במדי שף. הוא לא הבין את דברי האיש , שנורו מפיו בשפה זרה , אך קל היה להבין כי האיש ממש מתלהב מהמוצר אותו הוא מוכר. השף לקח ירקות שונים , עגבניה , אננס, תפוחי אדמה וחתך אותם בקלות עם הסכין החדה. פרוסות דקות של עגבניה , קוביות מדויקות של תפו"א . פלחים יפים של אננס .הכל עבר תחת הסכין בקלות מדהימה . יואל הביט מרותק למסך.השף עמד עכשיו מול תלמידי בי"ס לבישול , מדגים להם את יכולות הסכין. שוב חתך ירקות ופירות בצורות וגדלים שונים. המצלמה התמקדה מידי פעם בפני אחד התלמידים , מראה פנים מתלהבות או מורשמות. זה הצחיק את יואל , השקיפות של העמדת הפנים הזאת. בתמונות שצולמו בזווית רחבה יותר ניתן היה לראות בשולי המסך תלמיד מפהק או תלמידה מביטה בשעונה בשעמום. עכשיו התמונה חזרה לאותו חדר ממקודם. איש המכירות היה נלהב הפעם .הוא דיבר מהר , יורה מילים בשפה הזרה. יואל ניחש שזה ספרדית או פורטוגזית. השף הנהן במרץ לידו והמשיך לחתוך. פעם חתך בשר מכל מיני סוגים. ואז עבר לעצמות , ואז כבר עבר לקרשי עץ ואפילו צינור אלומיניום. את הכל נראה היה שהסכין חותכת בקלות. יואל היה מרותק , אפילו מתלהב. זאת היתה הרגשה חדשה ישנה עבורו. הוא חיכה לראות מה השף יחתוך הפעם עם סכין הפלאים. על המסך עלתה שקופית. כל הסט הזה רק ב 39.99 יורו . רשימה ארוכה של מספרי טלפון ודגלי מדינות לידן הופיעה . להפתעתו של יואל גם דגל ישראל הופיע שם. אם יזמין עכשיו יקבל גם מסחטת מיצים יוקרתית של אותו יצרן סכינים , הבטיחה השקופית. יואל חיפש את הטלפון. שהחל לחייג עלה זכרון בראשו. כשכרמית והוא חגגו שנתיים למערכת היחסים שלהם היא נתנה לו מתנה. סכין יוקרתית. הוא זכר שהתרגש מהמתנה הזאת , אבל עם השנים , בשל חוסר שימוש וחוסר במקום במגירת הכלים , הסכין נארזה והושלכה לארון האחסון במטבח. הוא קם מהספה ונכנס למטבח. שהוא משתדל לעורר כמה שפחות רעש חיפש את הסכין .אחרי כמה דקות מצא אותה. בידית אחזו מס. כתמים של עובש ועל להב הסכין נראו מעט נקודות זעירות של חלודה אך הלהב עצמה עדיין היתה חדה. הוא העביר את הלהב על אצבעו כמו שחבר לימד אותו פעם. אח"כ קרע חתיכה של נייר סופג והעביר בה את הסכין מס. פעמים. חתיכת הנייר הפכה למס. גזירי ניר שהתפזרו על השיש. הוא מצא עצמו מחייך שנוכח לראות כי הסכין נשאה את אותו הלוגו של חברת הסכינים מהפרסומת.
הוא ניקה את הסכין עם סקוטש חדש שהוציא מהארון במיוחד עבורה. בעזרת הרבה סבון ניקה את ידית הסכין . גם חלק מנקודות החלודה הוסרו מלהב הסכין. אחר כך לקח נייר סופג וייבש את הסכין. הלהב נצצה ממש. הוא הביט בה נפעם, כילד שמביט ברכבת הרים לפני הכניסה אליה , מתוודע לחבילת הריגושים המצפה לו , ליבו פעם במהירות ...
-
שפקחה עיניה נוכחה לדעת כי השמש כבר חתמה על נוכחות מלאה בתוך החדר. מקצה המיטה שהתעטר במשולש לבן וחמים ועד לשולחן האיפור שלה הניצב ממול. החדר היה מואר באור בהיר . היא לא היתה צריכה את האור הזה בשביל לדעת שיואל לא נמצא איתה בחדר. את ההתעוררות שלו הרגישה כמו שהיתה מרגישה בכל פעם שקם מהמיטה באמצע הלילה, מותיר אותה ישנה לבדה . לפעמים היה חוזר בבוקר ,לפעמים היתה מוצאת אותו שותה קפה באיטיות ליד שולחן המטבח. היא כאבה את הגעגוע אליו. לא רק בשינה המשותפת שהתפוגגה , אלא גם את הנוכחות הבדויה שלו . היא אספה את שערה ברישול מסוים וניגשה לצחצח שיניים. מול המראה הביטה בעצמה בעצבות , פיה מלא בקצף לבן . "לפחות קפה נשתה ביחד" אמרה לעצמה. מרה היתה לה התחושה שהיא נאלצת להסתפק במה שיש. היא שטפה את פיה ויצאה אל איזור המטבח , לא מוכנה בכלל למראה שעומד להתגלות אל מול עיניה...
"כל כך צבעוני" היתה המחשבה הראשונה שחלפה בראשה. על דלפק המטבח , כאילו נלקח מתוך צילום בספר בישול ססגוני ,הונחו צלחות שהכילו מס. סוגים של סלטים. מסלט ירקות קצוץ דק , קוביות של מלפופנים ועגבניות, ועד לסלט עלים ירוק , שעוטר ברצועות דקות של גבינה שלא זיהתה , נקניקים שנחתכו לפרוסות עגולות ,ירקות מוחמצים מסוגים שונים, חביתה עבה, פריטטה ממש, שהדיפה ניחוח קל של נקניק מעושן ובצל מטוגן, צלחת עשירה של גבינות , קשות ורכות , צהובות ולבנות , חלקן בעלות ניחוח מפתה וחלקן בעלות ניחוח של גרבי איש מילואים נטחן. מאחורי כל זה , עומד מעל מעל קרש חיתוך המדממת עסיס עגבניות כשידו אוחזת סכין נוצצת, ניצב יואל , בעלה. היא הביטה בו. המבט בעיניו היה מבט גאה , עם ניצוץ שכבר שכחה שפעם היתה לו נוכחות קבועה שם. ידו שאחזה בסכין נראתה כיד האוחזת בידה של אהובה . האצבעות חבקו את ידית האחיזה בעדינות. הכיור היה עמוס בכלים , על השיש היו פזורים קצוות של ירקות , ניירות עטיפה של גבינות, קופסאות פתוחות וגזירי נייר סופג. התמונה ריתקה אותה.
הריחות הלא אופיינים שאחזו במטבח הזה עוררו את בלוטות הרוק שלה. יואל הבחין בה וחייך. "שבי אהובה". היא התיישבה ליד הדלפק מנסה להחליט במה להתחיל . הוא התיישב לידה , מניח שני כוסות קפה. שהתיישב לידה המבט נפגש. "בתיאבון " אמר , חיוכו לא מש. הם התחילו לאכול ,ביחד ,את הארוחה הטובה בחייהם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
