דלת, אור , פיפי , קומקום , קפה, ספה, שלט, טלויזיה, סיגריה.

הסדר הקבוע נשמר גם היום. רן קרס באיטיות על הספה, מניח את הגוף בנקודה הקבועה.

הלילה היה לילה סטנדרטי של סיום משמרת ארוכה ושקיעה מול טלויזיה משעממת.

המסך הואר באיטיות , פניו הרציניות של הקריין מעטרות את המסגרת.

הוא הביט בשעון מנסה להבין למה יש חדשות עכשיו.

הוא לא מצא את השלט.

הוא ניסה לקרוא את שפתי הקריין ולא הצליח, אך לפי הבעות הפנים הרובוטיות המוכרות של קרייני החדשות למד שמדובר כנראה באסון.

כעבור כמה שניות הופיעו תמונות של קרונות רכבת מעוכים , חלקם בוערים . עתה הופיעה כתובית "אסון רכבות בדרום הודו" נכתב באותיות גדולות ומתחתיהן :"מאות הרוגים ופצועים ,ככל הנראה ישנם ישראלים בין הנפגעים"

הוא התאכזב מעט שנוכח לדעת שתשומת ליבו התחדדה. ככה זה , רכבות יתנגשו, מטוסים יתרסקו ,ספינות יטבעו. אם אין ישראלים בנפגעים, זה לא קיים. אם נושא ת.ז. כחולה אחת ברכבת הנושאת אלפים יפגע, או,  אז זה כבר אסון לאומי.

המצלמה הסתובבה בתזזיתיות סביב ההריסות. ניכר היה כי הצלם מתקשה לצלם את התמונות.

בין הלהבות ,ההריסות והשברים , מוטלות גופות אדם רבות,  לצד מטען פזור ובין כל אלו מהלכים פצועים , מבטם קרוע .

דם, שברים ובגדים בכל מקום והכל מואר בכתום המהבהב של הלהבות.

"הרכבת יצאה מקראלה" הופיע כיתוב.

עתה מצא את שלט הטלויזיה .

כנראה שוב התיישב עליו מבלי שהרגיש.

שהגביר את עצמת הקול נשמע אחד מניצולי הרכבת הישראלים שסיפר על מהלך האירועים. הוא היה בקרונות האחרונים ולכן כמעט ולא נפגע.שמע חריקות רמות ואז בום גדול והוא עף מן המושב שלו אל גב המושב לפניו.

השדרן הודה לו וסיכם את את מה שידעו עד כה.

רן קם באדישות לשירותים.

שעמד מול האסלה , מחייך לשמע פכפוך הנחלים נזכר בעובדה שגרמה לפניו להלבין באחתו.

ליבו ניתר.

יעל בהודו.

יעל שלו. שהיתה שלו, למען האמת. כבר זמן רב שהם לא בקשר.

נסעה להודו .ברחה, אפשר לומר. הוא ידע זאת כי לפני יומיים קיבל ממנה מייל משותף בו סיפרה שהן בקראלה שהמקום מדהים והיא נהנית מכל רגע. רשמה גם כי היא עם הטלפון הסלולרי שלה אך היא כמעט ואינה מפעילה אותו.

כנראה שכחה להסירו מרשימת התפוצה.

הוא חזר לטלויזיה אך התמונות שנראו היו התמונות ששודרו מקודם. לא היו עדכונים חדשים.

יעל הקטנה שלי. הוא נכשל מלהמנע לדמיין את דמותה בחולצת הבטן הלבנה שאהב , מוכתמת בדם , מסתובבת בין ההריסות מבטה קרוע כשל מבט הניצולים האחרים שצולמו.

הוא התלבט אם לנסות להתקשר אליה, אבל דחה את האופציה הזאת מהר.

בטח הוריה מנסים להשיגה עכשיו. הוריה אף פעם לא אהבו אותו כמה שניסה להתחבב עליהם. פער הגילאים הגדול , יותר מעשור, והעובדה שנראה היה כי אין לו שאיפות למעט משרת המדביר שהחזיק גרמו להם לעקם את פניהם בכל פעם שהופיע בביתם. הוא נמנע מלעשות זאת וידע שהיו מאושרים שיעל החליטה לסיים את הקשר בינהם.

אח"כ נודע לו שיצאה תקופה מסויימת עם ידיד שידע שהיה מאוהב בה בזמן שהיו ביחד. המייל ההוא בהודו הוכיח כי כנראה גם הקשר הזה לא עלה יפה.

השידור החי הסתיים והשדרן סיים את השידור.כעת שודר בשידור חוזר תכנית הבוקר מהיום.הבחירה הזאת תמיד נראיתה תמוהה לרן.

רו כבר לא יכל לשבת במקום. הוא התהלך בסלון חושב אולי להתקשר לאחת מחברותיה לברר לשלומה.

הוא התבייש.חוץ מזה גם אין לי את מספרי הטלפון שלהן, אמר לעצמו למרות שידע שיכל להשיג אותם דרך מכרים משותפים.

התישב בספה וקם ממנה לאחר 5 שניות.

ניגש לארון במטבח , הוציא בקבוק ישן של ג'יימסון הניח על השיש אך לא מזג ממנו.

הוא פתח את המקרר , הביט לתוכו כמה שניות כמחפש משהו וסגר את הדלת בטריקה.

בסוף החליט כי אין לו מה לדאוג, יעל לא סבלה רכבות, ובכל מקרה במייל כתבה כי היא מתכוונת להשאר שבועיים לפחות בקראלה ואחר כך להמשיך באוטובוס.

הוא התיישב בחזרה בסלון והגביר שוב את הטלויזיה.

שף מצודד הכין עוגת גבינה.

הקינוח הקבוע של יעל .

לעזאזל.

אחרי שתי דקות, כיבה את המכשיר , קם ויצא במהירות, טורק את דלת ביתו מאחוריו מבלי לנעול.

הוא ירד אל הרחוב.

ברחוב נחה נפשו מעט . הוא גר באחד מרחובותיה הפעילים של העיר, הגדוש במסעדות בארים ובתי קפה , איזור שגם אם תסתובב בו ב2 בלילה, תתקל בפרצופים , חלקם אפילו מוכרים.

אויר חם ולח קיבל את פניו , מדגיש את תחושת היובש בגרון.

הוא ניגש לפיצוציה הרגילה שלו, קנה חפיסת סיגריות ו3 בקבוקי בירה וניגש אל שי שעמד מאחורי הקופה

"שוב לא נרדם?" שי שאל בזמן שהכניס את הבקבוקים לשקית

"כן, אתה כבר יודע איך זה" רן ענה . שי כבר הכיר את הימים האלה, בהם רן לא נרדם והיה מגיע לסיבוב לילי ברחוב, מצטייד אצלו בצידה לדרך, לרוב בקבוקי בירה..

"שמעת על התאונה בהודו?"

"כן" שוב דמיין חולצת בטן על הריסות הרכבת.

"הייתי באיזור, מקום מדהים"

"כבר יש שמות?"

"איזה, עם הטמטום של העם המפגר הזה יקח ימים עד שרק יתחילו לחלץ"

"כן, אה" רן הוציא סיגריה מהחפיסה ושי מיהר להדליק לו.

הם פיטפטו עוד כמה שניות ואז נפרדו ורן יצא מהחנות.

הוא הלך כמה צעדים אל עבר ספסל שהיה חביב עליו. מהספסל הזה יכל להביט אל הרחוב והאנשים הולכים בו, לבהות בפניהם, להצמיד לפרצוף סיפור שדמיונו בדה ולשרוף זמן בדרך שהיתה חביבה עליו.

הרחוב היה שקט יחסית. זוג שלוב ידיים התהלך לכיוונו, מתאכזב לגלות שהספסל תפוס, בחור תמהוני שרן הכיר וידע שלמרות העובדה שהוא מקלל בקול חרישי ללא הרף הוא אינו מזיק, ושליח של פיצריה מוכרת עמוס תיקים.

הזוג נכנס לחדר מדרגות חשוך, אבל לא הדליק את האור. רן חייך.

מפינת הרחוב הופיעה דנה , בת השכנים מלווה בדין, הרועה הגרמני הזקן שלהם.

היא היתה לבושה בגופיה לבנה ומכנסיים קצרים , גדושה בחן שלא אבד גם שהתכופפה לאסוף את צואת הכלב מהמדרכה.

נימפה בת 17 ,עם שיער חום גלי הנשפך על צוואר ברבורי, וחיוך מלא ועמוק ,שסחף את רן לחיוך משלו בכל פעם שנתקל בו. אל אף הטבעיות שבדבר התבייש מאוד בכך.

שהבחינה בו נופפה לו לשלום. רן חייך ונופף חזרה. מהמקום בו ישב ראה את שי מהפיצוציה מביט בה במבט בוחן. זה הכעיס אותו למרות שזה היה מובן.

נראה היה שדנה מודעת לתשומת הלב שהופניתה אליה ולעיתים אפילו ביקשה בה.

היא ניגשה לשי.

"כן, מודאג קצת"

"מודאג למה?"

רן סיפר לה על יעל.

להפתעתו, דנה זכרה אותה. פעם אפילו ישבה איתה במדרגות שיעל נתקעה בלי מפתח לדירה וחיכתה לרן. מצא את שתיהן יושבות על המדרגות , מעשנות סיגריה ומצחקקות כנערות. שחשב על זה הבין שפער הגילאים בין דנה ליעל קטן מהפער בין יעל לשלו.

דנה הביטה אל עבר הבניין, איפה שחלון דירתה היה ממוקם. הוא היה סגור, מאחוריו תריסים מוגפים.

רן כבר ידע מה תשאל

"תגיד" אמרה וחייכה בביישנות " אפשר סיגריה?"

רן חייך. הוא הגיש לה סיגריה והדליק לה אותה. "אמא שלך תהרוג אותי" הוא צחק . פעם תפסה אותו אימה בחדר המדרגות ושאלה אותו אם ראה את ביתה מעשנת פעם.

ענה שלא למרות שלפעמים דנה היתה מגיעה אליו לדירה רק בשביל זה. שהיתה אצלו, לבושה לרוב בטריקו ומכנס קצר, מצא עצמו חושב מחשבות אסורות אבל לא התכוון לעשות דבר.

דנה לקחה שאיפה ארוכה מהסיגריה ואז התיישבה לצידו של רן בספסל.

היא ראתה את השקית עם הבירות והביטה בה לכמה שניות.

רן הבחין בכך ,לקח בקבוק , פתח אותו והגיש לה "אם כבר אז כבר " אמר.

"אתה מדרדר אותי!" אמרה בפרצוף מעושה של זעזוע.

"את יכולה להחזיר אותה , אני אשתה"

"לא לא, זה בסדר" היא חייכה.

רן צחק, לראשונה כנראה באותו יום.

הם ישבו שתו ועישנו בשקט עד שאמרה לאחר כמה שניות:

"אני לא חושבת שאתה צריך לדאוג, אמרת שהיא כתבה שהיא לא נוסעת בשבועיים הקרובים"

"את צודקת." ענה לה " אבל אני עדין מודאג, תוכניות משתנות"

בטח שמשתנות. את הטיול הזה היו אמורים לעשות יחד, יעל הוא .

היא חיכתה לזה מאז השחרור מהצבא , הוא סתם רצה לברוח.

בסוף העבודה לא אפשרה לו. יעל כעסה .

"חוץ מזה אתם כבר לא ביחד כבר יותר מחצי שנה, מה זה משנה לך עכשיו?"

רן לא ענה. במקום לענות השפיל עיניו כילד שנתפס בגניבה.

דנה חייכה.

רן חייך. זה באמת היה פתרון פשוט. טוב ופשוט.

"אני באמת אעשה את זה" אמר לדנה "תודה"

היא חייכה והבטן שוב נמלאה בחום.

"תעשה את זה עכשיו, שתהיה לבד תחשוב שזה רעיון מפגר, אני כבר מכירה אותך"

הוא צחק , צחוק שהסגיר את אמיתות דבריה.

הוא הוציא את מכשיר הטלפון הסלולרי מכיס מכנסיו.

הצג הואר שפתח את הפומית והוא מצא עצמו מביט בצג חסר אונים.

"מה" שאלה דנה

"מה לכתוב?" גבר בן 31 מבקש עזרה מנערה בת 17. הוא הרגיש זקן.

דנה חייכה.

"תכתוב ששמעת על האסון ואתה רוצה לדעת אם היא בסדר"

שוב , פשוט ונכון.

הוא כתב את ההודעה במהירות ושלח. שניהם הביטו בקוים המהבהבים על הצג שהוחלפו בהודעה "הודעת הטקסט נשלחה"

חיוך שבע רצון עיטר את פניהם. מהצד נראו כשני ילדים מביטים צעצוע חדש.

ראשה היה קרוב לשלו והוא יכל להריח את שיערה. מצא עצמו מסניף קלות. דנה לא הזיזה את ראשה כמה שניות.

שוב חש בבושה המוכרת והוא האשים את הבירה.

"אני מקוה שהיא תענה" אמר לבסוף

"אני בטוחה שאם היא תקבל את זה היא תענה, היא בטח שמעה על האסון והדליקה את המכשיר בשביל להרגיע את מי שצריך." אמרה.

"כן ,כנראה" אמר .

ילדה חכמה , אמר לעצמו. הוא סיים את הבירה שלו והיא את שלה.

"בא, נעלה הביתה, היום הזה צריך להגמר"

דין קשקש בזנב בשמחה ששניהם קמו ללכת. גם הוא רצה הביתה.

הם נכנסו לחדר המדרגות החשוך, הדליקו את האור ועלו באיטיות במדרגות. רן אחז במכשיר הפלאפון בידו, מפחד לפספס את התשובה המיוחלת מיעל.

שהגיעו לדלת ביתו פנה לדנה

"המון תודה, אין לך מושג כמה עזרת לי."

דנה ענתה באותו חיוך ממלא ופרשה ידיה לחיבוק. רן היסס שניה וחיבק אותה . כעת ראשו שוב בשערה והריח היכה בנחריו. הם התחבקו ארוכות עד שכבה האור.

שהתנתקו אמרה "אני חייבת לצחצח שיניים , אמא שלי תעלה ישר על זה שעישנתי ושתיתי"

"כן , כדאי באמת" ענה בשקט. כף ידו מלטפת את ראשו של דין.

היא פנתה לעבר המדרגות, דין הולך באיטיות בעקבותיה.

הוא הביט בדמותה עולה במדרגות עד שנעלמה מעיניו.

הוא לא עזב את מכשיר הפלאפון שנכנס לדירה, ותחושת החנק המוקדמת חזרה לאחוז בו.

גם שצחצח שיניו , גם שפנה למטבח לשתות מעט מים, וגם שניגש לסלון מדליק את הטלויזיה בתקוה לעדכון אחרון המכשיר היה בידו.

על מסך הטלויזיה הופיע איש זקן שסיפר סיפור בפסטיבל שמטרתו היתה להשמיע סיפורים של אנשים זקנים.

הוא העביר כמה ערוצים , ניסה בערוצי החדשות הזרות, אבל לא מצא כלום.

גם הפלאפון נותר שקט.

בסוף פנה למיטתו , נשכב בעדינות על גבו , מבטו נעוץ בתקרה.

זה לקח כמה שניות עד שנכנע ללחלוחית בעיניו ונתן לדמעות להקוות. שמלמל את שמה שוב עלה חזיון מוכר.

והנה הוא באתר האסון ,להבות ושברים בכל מקום. הוא רואה אותה בחולצה הלבנה ההיא ורץ אליה ,אוסף אותה אליו תחת זרועותיו העייפות ,ראשה על כתפו והניחוח המוכר של שיערה שוב מכה באפו.

הוא גורר אותה מהתופת שלידם הכלב מקפץ ,נובח ,ומקשקש בזנבו .

שהוא מניח אותה על קרקע בטוחה הוא שומע קול נשי , קר שונה ומתכתי הנושא את המילים :"התקבלה הודעה חדשה"

שהתעורר ממשחקי הדמיון , ידו מגששת ליד הכרית ,נוכח לדעת שהפלאפון נשכח בסלון, מקודם , שהחליף ערוצים בשלט הטלויזיה .

הוא נותר שכוב במיטתו.