שאני נכנס לחדר המדרגות, האור כבר דלוק.

השעון מראה 1 בלילה ,

בנין ישן בשכונה קשישה.

מצחיק  שאני מוריד את ממוצע הגילאים פה למרות שחלפתי מזמן את העשור השלישי לחיי.

אני מביט בתור המדרגות הארוך שממתין לי.

מהבניינים האחרונים המתנשאים מעל לשלוש קומות ובלי מעלית.

הריאות מתתמלאות באוויר והרגל הימנית כבר מונחת על המדרגה הראשונה. פעם נרדמתי בספסל מתחת לבנין כי לא הייתי מסוגל לעלות את כל הקומות האלה אחרי העבודה.

קמתי שלוש שעות אחר כך מגב דואב ומבט המום של דנה, בת השכנים חשבה שהשתגעתי. "מילא עמירם אבל אתה?" שאלה המומה.

לך תסביר.

עם כל מדרגה אני מרגיש את השריר המתכווץ. מהעקב עד לעכוז. הקומה הראשונה מתחילה להתקרב אלי.

לכל קומה שני גרמי מדרגות. 7 בראשון 8 בשני. סה"כ 15. 4 קומות סה"כ 60.

לא משהו בשמים.

הקומה הראשונה נגמרה. ואני כבר מתנשף. מתמרמר על בגידת הגוף .

הגוף עונה בחשק לסיגריה.

אני מושיט יד לכיס החולצה רק לוודא שהקופסא שם. היא שם. לא זוכר שהופתעתי אי פעם.

בקומה השניה אני כבר מריח סיגריה. מוזר , לא הדלקתי.

הבלבול נעלם אחרי שניה. עמירם יושב שם , מדרגה אחת לפני סוף הגרם הראשון. השישית במספר , המקום הקבוע שלו.

יד אחת וויסקי, יד שניה סיגריה.

לרוב, בשתיים ,שתיים וחצי הוא קם ונעלם. לא לדירתו . הוא עולה על מונית ויוצא למקום לא ידוע.

במשמרות הבוקר שלי, שאני יוצא קצת אחרי שש לעבודה , אני מוצא אותו לעיתים ישן על הספסל ההוא בחוץ . גם דנה סיפרה לי שחזרה מבילוי כמה פעמים מצאה אותו ישן שם.

הרבה השערות הועלו ע"י שכנים סקרנים.

בילוי לילי קבוע אצל זונות , איסוף פחיות משקה למחזור מפחי הזבל , צעידה חסרת כיוון ברחובות. מישהי הרחיקה לכת ואף טענה כי סחר בסמים מעורב במסעות האלה.

מכל האופציות הבילוי אצל העוסקות במקצוע העתיק בעולם נראתה לי האופציה החביבה ביותר.

עמירם מביט בי מחוייך אבל לא אומר מילה.

"לילה טוב עמירם" אני מנסה.

הוא שותק.

עמירם לא אילם. כבר דיברתי איתו פעם , שיחה קצרה על נזילה משותפת. אפילו ניסיתי לברר לאן הוא נעלם כל לילה.

הוא חייך ואמר שביומולדת שלי הוא יראה לי.

הוא לא אילם אבל מתיימר להיות. זאת היתה השיחה היחידה ביננו ולפי מה שהבנתי , עם מישהו מהשכנים אי פעם.

הוא מחייך אלי, חושף שיניים נקיות שמפתיעות אותי.

אני מתכונן לעבור אותו ,בעדינות מצד ימין, כמו כל לילה שאני מוצא אותו שם.

בדיוק שהרגל שלי צמודה לידו הוא תופס אותה במפתיע.

אני עוצר מופתע.

עכשיו הוא מביט בי, לא מחוייך.אני קצת נבהל שאני מבחין במבט.עצוב. אפילו מתחנן.

מבלי שיאמר מילה אני מתיישב לידו.

הוא מוציא סיגריה נוספת ומדליק, אחר כך , הוא שולף כוס משקית המונחת ליד רגלו ומוזג מנה נדיבה של וויסקי.

כנראה חיכה לי.

אני מכיר את זה , בדידות לילית היא המגרש הביתי שלי.

כנראה גם שלו.

שכטה מהסיגריה , לגימה מהוויסקי. אני שומט את התיק.

אנחנו יושבים ככה 5 דקות עד שהוא פונה אלי.

"אתה פרפר לילה , כמוני" קול צלול יחסית למי שדימיתי אותו מעשן כבר 40 שנה ומשתמש במיתרי הקול שלו לעיתים נדירות כל כך " אני שומע אותך מסתובב בלילות"

"יש לי קשיי שינה" אני עונה לו "אני מקווה שאני לא משגע אותך"

הוא מחייך.

"אתה לא מפריע, אתה יודע שאני לא הרבה לילות בבית"

"אני יודע". עכשיו שנינו מחייכים

"אמרתי לך שאספר לך ביומולדת שלך על מסעותי הליליים."

"אני זוכר , אבל יש עוד זמן לימולדת שלי"

"נכון עוד שלושה חודשים ושבוע" הוא מפתיע אותי. שהוא נוכח למבט המופתע הוא צוחק " שכחת את לוח ימי ההולדת שגב' צוקר תלתה?"

עכשיו גם אני צוחק. גב' צוקר היא וועד הבית שלנו , זקנה חביבה שעוד בטוחה שאנחנו חיים בימי הקומונה הציונית הצעירה והחביבה  , ולא האורבניות הישראלית הקרה והמנוכרת.

"אבל היומולדת שלי לעומת זאת" הוא ממשיך , מגביר מעט את קולו " חל ממש בדקות אלה."

הוא ממלא את הכוסות שלנו.

"המון מזל טוב עמירם " אנחנו משיקים לחיים.

"והמתנה שלך אלי, הוא חברתך הנעימה במסעי הלילה." המילים האחרונות נאמרו ספק כקביעה ספק כשאלה.

אני לא מחכה ועונה לו :" על הזדמנות כזאת לא מוותרים"

אנחנו שוב משיקים לחיים.

הרגשה חגיגית אופפת אותי. הלילה הבדידות תופר , ולו רק באופן חד פעמי ועל הדרך התעלומה תפתר. שאביא קונדומים ? אני שוקל לשאול ומוותר. מקסימום נעצור בבית מרקחת של 24 שעות.

אנחנו ממשיכים לשתות בשקט, בדל חיוך שבע רצון נסוך על השפתיים של שנינו.

עמירם לא ממלא שוב את הכוסות. שהסיגריות נגמרו והכוסות התרוקנו הוא פוקד "קום" וקם מייד. אני אחריו. את הכוסות , הבקבוק והסיגריות הוא מכניס לארון החשמל בתנועות מיומנות ופונה לרדת במדרגות הבניין.

אני ממהר אחריו.

תנועותיו מהירות, הוא יורד את המדרגות במהירות שהיתה מרשימה עבור מישהו במחצית מגילו, פניו אומרות שליחות.

אנחנו יוצאים אל הרחוב החם . עמירם נעמד לפני הכביש , מבטו נעוץ בצומת הקרובה.

כעבור 2 דקות ,מופיעה בפינת הרחוב מונית לבנה.

מבלי שהרים את ידו היא נוסעת לעברנו ועוצרת בעדינות לא אופיינית לציבור האיום הזה.

עמירם נכנס למושב הקדמי , אני משתחל לאחורי.

"הו , מר עמירם אני רואה שיש לנו אורחים" הנהג מחווה בראשו לכיווני.

עמירם לא עונה רק מחייך את החיוך הרגיל שלו.

"הלילה אם אני לא טועה זה הגדול של רמת גן?" שואל הנהג. עמירם מהנהן לאות כן והנהג פוצח בנסיעה.

המונית מחליקה בכבישים כאלו מכירה את הדרך ולא זקוקה לנהג . אני מדביק את פרצופי לשמשה בהתרגשות . התחושה היא כשל ילד היוצא להרפתקאה.

הכבישים מוכרים , אבל היעד לא ידוע לי.

שפת הקוד שהשתמש בה הנהג מוסיפה לריגוש.

אחרי כרבע שעה נסיעה המונית עוצרת ליד מחסום אבטחה. מאחורי המחסום מתנוסס השלט "המרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא תל השומר"

המאבטח מסמן לנהג לנסוע , אנחנו עוצרים ליד הכניסה לחדר המיון.

עמירם מניח שטר סגול בידו של הנהג ויוצא מבלי להמתין לעודף. "נתראה בשש" הנהג אומר ופונה אלי "תהנו" הוא אומר לי שניה לפני שאני טורק את הדלת.

שנינו עומדים בפתח הבניין. 2 אמבולנסים מהבהבים עומדים ליד הדלת האוטומטית.

עמירם מתחיל לצעוד אל עבר הפתח ואני בעקבותיו.

אנחנו נכנסים בפתח הבניין , תאורת הפלורסנט חזקה, הנוגדת את החושך האופייני לשעות אלו, מקיפה אותנו בלי רחמים ומזמנת ניצנים ראשונים של מיגרנה תוקפנית. 

מולנו אולם , עמוס בספסלים העמוסים בערב רב של אנשים.

"בוא" הוא פוקד ואני בעקבותיו. אנחנו מתיישבים על אחד הספסלים המרופדים בקמצנות.

"היה אפשר לצפות לקצת יותר חמלה מנגר הבונה ספסלים המיועדים לישיבה של כמה שעות." אני לוחש לו בחיוך.

עמירם שותק. הוא מביט באנשים המפוזרים באולם כמחפש טרף.

מול דלפק הקבלה עומדת אישה המתווכחת עם האחות מאחורי הדלפק בקול רם. היא מחזיקה ילד שלא מפסיק למרר בבכי.

2 חיילות יושבות מולה, אחת מהן אוחזת בבטנה , ראשה על כתף חברתה.

בשורת המושבים לפני יושב איש כבן גילי , שרוול המכנס הימני שלו מופשל מעל לברכו וסימני שפשוף על עקבו הרועד .

בצד החדר ליד מכונת השתיה האוטומטית ישיש שכוב על מיטת גלגלים הנושאת לוגו של בית אבות מוכר, מבטו המיואש נעוץ בתקרה. ליד המיטה עומד אח הלובש מדים הנושאים את אותו לוגו. הוא מדבר במכשיר הטלפון הסלולרי בקול רם. בידו התיקיה הרפואית של הישיש ,ככה נראה . בלהט השיחה הוא מחפש מקום להניח את התיקיה. לבסוף הוא בוחר להניח את הקלסר על בטנו של הישיש כאילו היתה מדף המיועד לכך. מבטו המיואש של הזקן נעוץ כעת בתיקיה על בטנו . ידיו רועדות בנסיון להגיע לקלסר הסגול . אני מתפתל בחוסר נוחות לנוכח המחזה. שאני פונה לעבר עמירם אני מגלה שהוא לא לידי. אני מגלה אותו כעת ליד אותה מיטה מרים את הקלסר. מבלי למשוך את תשומת לב האח הוא מניח את התיק חזרה בידו. האח לא מפסיק לדבר בטלפון אך כעת הוא אוחז בקלסר ולא עוזב אותו. עמירם לוחץ לחיצה עדינה את ידיו של הישיש.

כנראה היתה זו יריית הפתיחה.

עמירם לא חזר לשבת באותו ערב.

מיד אחרי שסיים עם אותו ישיש הוא ניגש למכונות הממכר האוטומטיות בפינת חדר ההמתנה. הוא קנה חטיף שוקולד שלף ממנו את העטיפה וניגש לילד הבוכה על ידי אימו.

הבכי הופסק מידית. האם הביטה בעמירם בפנים חתומות ולבסוף הודתה לו במבוכה.

וככה זה המשיך. לחיילת שאחזה בבטנה סיפק שמיכת צמר חמה, לאיש הפצוע ברגלו הביא כסא גלגלים.

הוא לא עצר. בכל אותו לילה עמירם זיהה בעיות קטנות והביא לפתרונם.

הוא הפנה אישה מודאגת עם בטן הריונית דואבת, שהגיע בטעות לאולם הזה , לחדר הנכון , לא לפני שהרגיעה אותה ודן איתה במעשיות כנה על שמות אפשריים לילד הקרב.

סיפק מגבת רטובה להורים הנושאים ילד קודח מחום,

השקה במים שיכור שעבר את הגבול,

עישן סיגריה ידידותית עם חבורת נערים שהגיעו אחרי קטטה

עודד במילים רכות בחור שבן זוגו הקיא ללא הרף וכמובן שגם דאג לספק לבחור המקיא מיכל פלסטיק המיועד לכך.

אפילו החליף בדיחות שחורות עם חולה סופני שחום גופו החליט לזנק לגבהים חדשים.

בעולם ההזוי הזה העמוס בהמולה והיסטריה ונקרא חדר מיון הוא השתלב בצורה מושלמת , מספק עזרה טרום ראשונה עוד לפני שהחולים מגיעים אל הצוות הרפואי המיומן. לא כולם שמו לב מאיפה הגיעה כרית לספסל , או כוס מים לילדה בוכיה, הוא גם לא חיפש את ההכרה.

הבטתי באיש מהופנט במשך שעות. שכבר ניסיתי לקום לעזור לו גיליתי עד כמה מיותר זה.

הוא היה בקיא בחדר המיון כמו שתכיר את שכונת הילדות שלך, בה גדלת.

ידע מאיפה להביא שמיכה או כסא גלגלים. מי מהרופאים יתפנה לשאלה ומי יתעלם בקור.

אחרי כמה שעות עצר ברגע אחד , הביט דרך החלון בשחר העולה וקרא לי באצבעו לבוא אחריו .

פנינו אל עבר דלת היציאה מהמקום.

שיצאנו החוצה אותה מונית לבנה כבר המתינה.

הפעם נכנס איתי אל המושב האחורי.

שהאוטו החל לנוע , פנה אלי , מתעלם מקרני השמש הראשונות הפוגעות ישירות בפניו. " אין אני יודע אם זו קללה שקוללתי או נקמה על חטא ישן , אך אין שינה בלילותי .כבר שנים, ידידי, שהלילה הוא שותפי. בצעירותי , אהבתי את הלילה והייתי מברך את השעות המשותפות שלי עם החלק הזה של היממה, אך עם חלוף השנים , עת הזדקנתי הלילה הפך להיות אויבי. הלילה , באופיו הייחודי והטבעי נושא עימו בדידות ." הוא שתק לרגע קולו והשתעל שיעול קצר " אם בצעירותי יכולתי למחוק אותה עם חבר וכמה לגימות, או  מעשה אהבים עם עלמה נאווה, בזקנותי כבר לא נותרו חברים ערים בשעות אלו וחיי האהבה שלי הם כבר מזמן בדיחה עצובה. לאחר שנואשתי ממלחמות כדורי השינה ,האלכוהול המשכר, והמעבדות החוקרות אימצתי את המקום היחיד בו המציאות הלילית זהה כמעט למציאות ביום. האור הוא אור פלורסנטים חיוור והבריות המפרות את בדידותי אולי מוכות גורל , אבל זוהי פינת האור הקטנה שלי בתוך החושך הגדול"

עמירם שתק באחת וחזר להביט בתמונה המוכרת כל כך של גוש דן המתעורר לבוקר עמוס אנשים ומכוניות.

שהמונית עצרה מול הבניין הישן, עזרתי לעמירם שסימני העייפות נראו בו לצאת מהרכב. הוא דידה כמה צעדים עד שספק התיישב ספק נפל אל הספסל המוכר.

"תשמור עליו , אל תתן לו לישון ברחוב " נהג המונית ביקש ממני בקול צרוד מעייפות.

שהוצאתי את ארנקי הנהג סימן בידו תנועת ביטול ופצח בנסיעה.

"אל תמתין לי ידידי , עלה לביתך וקבל את היום המגיע בשינה ראויה..." אמר שראה שנותרתי לעמוד לידו.

"נו נו" סימן בידו שנוכח שאני מתמהמה ללכת "נוכחותך הנעימה כבר מיותרת"

"עמירם ,עשית מספיק היום , בוא נעלה, אני אעזור לך"

הוא לא ענה רק המשיך לסמן לי ללכת.

הבטתי בו עוד כמה שניות , מתכנס בתוכו , שני ידיו מונחות מתחת ללחיו הימנית כמו ילד המתמכר לשינה המתקרבת.

שנוכחתי שנרדם באמת ,הסתובבתי וצעדתי אל הבניין . בדיוק שפתחתי את דלת הבניין נזכרתי והסתובבתי לכיוונו.

"עמירם ! כמעט שכחתי ! מזל טוב" צעקתי אליו מנסה להתגבר על האוטובוס הראשון לבוקר זה שחלף מאחוריו.

הוא פקח את עיניו לרגע והחווה לתנועת שלום עם היד. שצעדתי לכיוונו הפנה את גבו אלי וחזר לישון.

הסתובבתי ונכנסתי לבניין עולה את המדרגות בדילוגים.

-

זה לא שמאז לא ראיתי אותו שוב. רצף של משמרות בוקר במקום העבודה שלי אמנם סידרו לי שנת לילה קצת יותר מאורגנת אך מספיקה היתה משמרת ערב אחת בשביל להשליך אותי ללילה נטול שינה. האמת ? זה לא באמת הפריע לי. את עמירם הייתי פוגש לפעמים בחדר המדרגות ,באותה מדרגה , שותה את אותו וויסקי עם אותה סיגריה. כבר לא היתה שם כוס בשבילי. חודש וחצי אחרי אותו ערב שמתי לב שהוא נעלם. כמה ימים אח"כ הופיע שלט הנייר הנוראי הזה, ממוסגר במסגרת שחורה ומלאת יגון. גב. צוקר , הסוציאליסטית החביבה, סיפרה שנפל באמבטיה , בלילה אחד, כנראה ממש לפני שיצא למסעו המסתורי. הוא שבר את האגן. מקרה שכיח לאנשים בקבוצת הגיל הזו. הוא התגלה רק בצהרי היום עת העובדת הסוציאלית שלו באה לביקור. פונה בבהילות לביה"ח שם לא הצליחו לעצור דימום פנימי שניצח אותו בסופו של דבר.

גב צוקר צקצקה בלשונה :"עוד סיפור קשישים עצוב"

הנהנתי בהסכמה שקטה מקווה שלעמירם היה עמירם שהמתין לו שם בחדר המיון.

מלאך לילה שימתיק לו מעט את הכאב.

עם המון אהבה לאנשי הלילה ... גם אלה ש"הזדקנו" ונרדמו  והותירו מותג יין עייף אחד להתמודד יום יום לבדו אל מול אפלה אדירת מימדים...