לפעמים היא יוצאת מראשי לשתי דקות שלמות.

זה לא קורה הרבה אבל קורה.

ושזה קורה אז הוא נכנס.

הוא מתיישב ליידי מבלי לבקש אישור ,מבטו רץ לצדדים , כמפחד ממשהו בלתי נראה.

קורא לבארמן ומבקש בירה.

אחרי זה הוא משנה את זה למנה וויסקי ,"אין לי זמן לבירה " הוא ממלמל.

שתחזור ,הוא יודע, נוכחותו תעלם.

הבארמן מניח את כוס המשקה בשקט .

הוא ממתין שילך ואז פונה אלי , מישיר מבט חום עיניים ,

מילים נורות מפה קפוץ : אתה חייב להפסיק, עם זה אתה שומע ? אתה הורס את עצמך, אתה הורס לעצמך את החיים"

הולך על הליין הדרמטי היום , אני חושב לעצמי

"אין שמץ הגיון במה שאתה עושה ואתה הרי מצהיר על עצמך כטיפוס הגיוני"

בראשי עולה תמונה של ספוק. החייזר הוולקני ממסע בין כוכבים. העונה הראשונה . נציג  של גזע שדבק בצורה עיוורת בהגיון.כילד זה תמיד סקרן אותי , לחיות חיי הגיון נקיים נטלי אמוציות.הייתי ילד רגיש וחנון , מסתבר ,עוד לפני שהיה לנו ,החנונים, מחשבים בשביל להשתלט על העולם.

בסדרה ששודרה תחת כנפיה הממגנות של הטלויזיה החינוכיות בעידן נטול ערוצים , גם ספוק ההגיוני נכנע לאמוציות שלו , לעיתים תחת התירוץ המשעשע שזה הדבר ההגיוני לעשות.

"לפעמים לפעול לפי האמוציות שלך זה הדבר הכי הגיוני לעשות" אני מדבר אליו לראשונה מאז שהתיישב לידי מבלי שהזמנתי אותו.

"אתה שוב מצטט לי את הסדרה הדפוקה הזאת?" הוא מתעצבן . תמיד שנא להפסיד לאמוציות .

עכשיו השקט מדבר. הוא לוגם לגימה גדולה מהויסקי , כמעט מרוקן את הכוס ומניח אותה על דרגש העץ בכבדות. צליל נקישות הקרח נשמע.

"אני לא מסכים לזה" הוא פותח חזית חדשה "אני לא מסכים שתוציא אותי מהחיים שלך , את מה שבנית במשך כל כך הרבה שנים , את האיש המוצלח והמצליח הזה, ועכשיו אתה משליך את זה בשביל סיבה שאני לא מצליח להבין אותה, אני לא מבין את זה"

"מה אתה יותר? לא מסכים או לא מבין?" אני מחוייך שאני שואל את השאלה הזאת

"לעזאזל איתך , אני רציני!!"

"ואני לא" אני עדין מחויך.

מחויך אבל בתוכי מתחיל לקנן הספק. באמת שלבני הגזע הוולקני , הלך הדברים היה נראה נטול הגיון.

לספק הזה חיי מדף קצרים .

זה קרב אבוד ,הוא יודע, שהיא תגיע הוא יעלם , יתפוגג עם נאומיו חוצבי הלהבות.

מבטו אומר יאוש.

אני מרחם עליו, על ההוא שרוצה רק בטובתי אבל נכשל מלהבין שמה שהוא מכיר כבר לא קיים.

"מה זה לחצוב להבות " אני שואל אותו," מישהו ראה פעם להבה חצובה , ואם ראה איך ידע שהיא חצובה?"

הוא מחייך , משחקי מילים אידיוטים תמיד היו מגרש המשחקים שלנו.

"אני דואג" הוא אומר בקול חלש

"אני לא" אני עונה לו באותו קול חלש.

הוא משפיל את מבטו , שבמקביל באפי עולה זנב ניחוח מוכר.

גם באפו כנראה , אני מבחין שאת פני היאוש מחליפה הבעת השלמה . זמנו אזל.

היא חוזרת אל תוך ראשי , מקומה הטבעי.

עוטפת את הזכרון בתמונות צבעוניות , מסדרת את המחשבות בחזרה למקומם ,מעוררת את התשוקה בעורה החמים והגמיש.

בעוד אני מתעורר אל החיים ,ממלא את ריאותי בריחה, הוא מתפוגג לאט אל חלל החדר ,הופך לנקודות דוהות על להעלמות.

מבטו נעוץ בי , מנסה בכל כוחו להמנע ממבטה.

היא לא מתייחסת אליו,אל האני הישן, אין לה ענין בו ובדברי הזעם שלו.

כעת ,גם לי אין.

שהיא עוטפת את כולי בזרועות שתמיד אהיה מוכן להתעטף בהן עד חנק , כשהריאות עמוסות בניחוחה הממכר והאוזניים מקשיבות לנשימותיה ,ממנו כבר לא נותר כלום ,רק מעט אבק על הבאר וכוס וויסקי כמעט ריקה המכילה קצת מים מקרח שנמס תחת החום שהיא מפיצה.

אני עוצם עיני בהתמכרות,

שיזדיין ההגיון, טוב שחזרה...

כמה מהאנשים שקוראים פה ,אלה שמכירים את היין שבתוך בקבוק הגמלא עלולים להתבלבל. אז אל לכם, בריות יקרות...

הקטע הזה הוא הוצאת קיטור מילולית ולא יותר. פריקה של מילים ומשחקם ולא מחשבות. יותר בשביל לענות על הצורך לכתוב מאשר הצורך לפרוק ,לא זאת היא תמונת המצב בחיי (גם אם דגמתי בטפטופים מהמציאות...)

ואם כבר אז כבר , אני מבקש את סליחתם של אלה שהרחקתי לאחרונה מחיי. בשרשרת האירועים האחרונה נזקקתי לבדידות שלי. מייחל להבנה.

יום מובחר