בהתחלה חשבתי לכתוב פה סיפור גמלאי ממוצע.

כזה שיתחיל בתיאור של יום אחרון במשרד בתוך מפעל גדול.

המפעל הוא לא מפעל אלא יקב והאיש מהמשרד הוא מנהל היקב . הוא יוצא מהמשרד לאחר שכיבה את האור, עובר בין עובדיו ולוחץ את ידם. במבט חם וישיר , הוא מודה להם על תקופה טובה, על אמונה במותג היין הוותיק, זה שהיווה את המקור לשם המוכר של כותב שורות אלה .

כולם עונים בחיוך , חלק מזילים דמעה חלק טופחים על כתף חברם.

אבל בזמן שהסיפור הזה התבשל לו במוחי המתאדה לו ביומו האחרון של חודש אוגוסט, המציאות העניקה אנקדוטה משלה.

ביום החם הזה , שכמו שצוין היה יומו האחרון של אוגוסט , פיניתי את הדירה בה גרתי ב 3 שנים האחרונות אי שם ברמת גן בואכה גבעתיים. פינוי הדירה הזאת היה למעשה המסמר האחרון בארונו של תהליך רווי כאב אותו הזניק בקול שקט אך חודר יומה הראשון של שנת 2008.

בגלל שרשרת אירועים מסויימת שכמו שאומרים , היתה מחוץ לשליטתי , העברה הדירה נדחתה עד ליום בו כבר הייתי אמור לפנות אותה. ככה שיצא והייתי די לחוץ. מכיוון שעמדתי לעבור לדירה הרבה יותר קטנה (מה קטנה , דירת חדר) ולו רק על מנת להתקרב ללב האורבניות האהובה כל כך עלי , המון רב מהרכוש המשותף והאישי אותו צברתי , נארז  והושלך לפח השכונתי. בתחילה, ארזתי בשקיות זבל כחולות עד שאלה אזלו ואז,עברתי לכל שקית מזדמנת שמצאתי בבית , מאלה של הסופר ועד לשקיות של מותגי בגדים יוקרתיים. כולן מולאו עד אפס מקום, נסגרו , והושלכו אל תוך ערימה הולכת ונבנית של שקיות בצבעים שונים. 

ככל שעבר הזמן היום הזה ככה גבר הלחץ , ואיתו קצב הפינוי של מטלטלי. רק דברים מסויימים ונצרכים נבחרו לעשות איתי את הדרך לדירת החדר בת ה 25 מ"ר בתל אביב והשאר , לאותן שקיות מזדמנות .

בשעת ערב מאוחרת , עת השקית האחרונה נתמלאה , הובלתי אותה , רצוץ ועייף אל חדר הפחים העמוס. שהשלכתי אותה אל עבר הערימה לכדה עיני כיתוב בפונט מוכר שהתנוסס על אותה שקית אחרונה.

אתם מבינים , כמו שאותו יום היווה למעשה את היום האחרון שלי בדירה ברמת גן , הנצר האחרון למי שהייתי עת הגעתי למרכז מהחור החם והדלוח בהכי דרום הארץ , כך גם ייצג היום הזה את מותו של גמלא.

גמלא חדל מלהתקיים , בריות יקרות, ואין פה מישהו שמופתע, אני משער. כבר כמעט חצי שנה , שתיקה כאן , בביתו שלו.

כבר אין לו הגיגים לחלוק, אין לו סיפורים לספר. הוא היה מי שהייתי קודם , ועכשיו אני כבר לא. מתוך התהליך של החודשים האחרונים , מתוך הכאב והעצב , אני לא מי שהייתי , והוא נעלם בתוך כל זה.

ניסיתי להחיות אותו, רציתי שיביא סיפור חדש, קטע קצר על אהבה או קריצה קטנה על אירוע מהחיים.

כלום , אין עונה ואין בא.

באמת שאהבתי להיות פה , בתור גמלא , לספר סיפורים שנרקחו בדמיון הדוגם מהמציאות.

לתת ביטוי ליצר שידעתי שקינן בי ופה יצא בצורה טבעית ולפעמים אפילו קולחת.

הכרתי פה אנשים טובים מעניינים ויפים , חלקם מלווים אותי גם בחיים האמיתיים , אלה של פקקי הבוקר וחשבונות החשמל, ואירחתי פה כמה מחברי בחיים האמיתיים .

ולכן בכלא הענק של אסירי התודה , גם אני מוצא עצמי כלוא.

תודה לכל מי שהיה פה , תודה לכל שמי הגיב , המליץ או סתם קרא.

תודה רבה על עונג גדול.

זה לא באמת כזה עצוב , אבל זה גם בטח לא משמח...