"ואני כבר עייפתי מאוד,
על שנים אבודות לא אבכה עוד
כשביקשתי למצוא את הסוד
זה שגם לך מחכה..."
הכל כ"כ שונה.
כבר לא מתרפק על העבר
ואולי זה כן עשה לי טוב.
כבר לא מתרגש משירים שפעם גרמו לי לבכות.
אולי כי אין לי על מה לבכות יותר.
מתוסכל ולא יודע למה. זה הכי עצוב.
כבר לא עושה דברים שפעם עשו לי טוב.
כי אף פעם לא עשיתי דבר לבד, עכשיו כבר אין עם מי.
כבר לא מתלבט.
וזה מפחיד אותי, לא פחות.
לא מתלבט.
הסיבה שעברתי כ"כ הרבה שינויים בתקופה האחרונה רחוקה אלפי שנות אור מהעובדה שעכשיו אני קצין (האמנם?!)
אולי כי ראיתי, שאלתי, ניסיתי והפנמתי דברים שהייתי צריך לעשות כבר מזמן.
נמאס לי להיות תמיד הבוגר בחבורה, זה שתמיד רציני, זה שלא מעניינות אותו השטויות שהשאר עושים.
בעצם, אולי אני לא בסביבה המתאימה לי?
אני מנסה לחשוב מה עושה אותי כ"כ שונה, אבל פסיכולוג אני עדיין לא.
האנשים בחיי
אנשים זה חלק בלתי נפרד מכל מה שקורה/ קרה לי.
וגם מהם אני לא מפסיק להתאכזב.
חבר אמיתי. מה זה?
- א'- הייתה חברה טובה ואמיתית במשך 4 שנים. הכל ידענו אחד על השנייה. הרגשנו אחד את השנייה ולהיפך.
היינו מדברים דרך הטלפון שעות בכל יום. ' למה את בוכה?' 'אני לא בוכה' ' אנימכיר אותך, את בוכה'.
אפילו אהבה אמיתית (ואולי ראשונה) הייתה שם.
הכל ידעת עליי, חוץ מדבר אחד ולא משמעותי. זאת חברות אמיתי? אז למה לא יכלתי לספר לך?
-ל'- את מיוחדת, בזאת אין לי ספק. חווינו יחד דברים שלא יכלתי לחוות עם אף אחד אחר.
ההתנשאות. את האדם היחידי שהערצתי ואהבתי את ההתנשאות הזאת שלו.
הציניות החריפה הזאת שכ"כ הצחיקה וחישלה אותי.
הקנאה הזאת שגרמה לי להרגיש באמת נאהב וחשוב בעיני מישהו בעולם הזה. זאת שגם גרמה לנו כ"כ להתרחק.
אני לא אשקר ואגיד שאני לא מתגעגע, אבל אני מספיק חזק להמשיך הלאה בשלי.
היום, אני הרבה יותר "אמיץ" ושלם עם עצמי.
אני כבר קצין, את יודעת? את שכ"כ דחפת אותי לזה ורצית שאצא לקק"צ למרות הלבטותיי הרבות.
זו לא קינה ואין לי רצון להספיד אטת מה שהיה בינינו, סתם להזכיר לך שהיית חלק נכבד ומשמעותי בחיי.
גם לך לא יכלתי לספר, כי הייתי ילד קטן ומפוחד. למרות שאת היחידה אני חושבשהייתה מקבלת את זה בצורה הכי טובה שיש.
-נ'- לא ארבה במילים. כיף לנו יחד, מין מערכת יחסים בוגרת ויציבה. את מראה לי המון אהבה וגעגועים כשאני לא נמצא, אבל זה מרגיש לי לפעמים קצת מזויף להיות איתך.
וגם לך לא סיפרתי.
- הזכר היחידי בחיי שאולי הוא נמצא שם רק כי התרגלנו להיות יחד, זה אתה א'.
אנחנו מעבירים את רוב זמננו יחד אבל לריק. זאת הבעיה שאנחנו רק מעבירים.
אתה עוד קטן (ולא שאני ממרום שנותיי רשאי להטיף ולחנך אותך), אבל זה פשוט לא זה.
רק עוד שעשוע קטן לימים קשים. גם זה מגעיל ובוטה. מצטער.
יש לך עוד הרבה דברים לעבוד עליהם כדי שזאת תהיה חברות אמיתית.
וגם לך לא סיפרתי.
אנשים, אני נקשר אליהם יותר מדי מהר. אולי זה בגלל שאני לא מפסיק להתאכזב מהם כ"כ בקלות.
מה שחשוב לי בבן אדם זה היושר, הכנות והאמון. השותפות המלאה גם כשטוב וגם כשרע. ההתעניינות המינימלית הזאת אחד בשני ולא רק לצורך אינטרסים אישיים.
צבא-
אפשר למצוא חברים אמיתיים בצבא? שאלה שהזמן עדיין לא ענה לי עליה.
במשך כל הסדיר שלי לא היה לי חבר אמיתי באמת. אף לא אחד.
אז כולם אומרים שבצבא מוצאים את החברים האמיתיים, חברים לחיים. אז אומרים. ו..?
אומרים שכשקשה אז מתגבשים. (אני מותיר לכם לגחך, אני על הרצפה).
אל תאמינו למה שאומרים.
זה לא שהגעתי במטרה למצוא חברים, אבל לפחות לזכות במינימום אנושיות שתעזור לי לסחוב ולסיים.
בסוף סיימתי מסתבר...
אולי בזכות בן-אדם או שניים שיכלתי לפחות לדבר איתם.
אני לא רוצח(מנתח) אופי, ואין לי רצון בכך כרגע. קשה לי להגדיר את מה שהלך שם.
למרות כל החרא שאכלתי בחצי השנה האחרונה, אני יכול להגיד בוודאות שאני שלם עם עצמי.
איך זה שאני לא מסוגל לדבר עם חברים מהבית, ועם "חברים" מהצבא הרבה יותר קל לי?
מה עושה את זה שונה, זה לא אמור להיות להיפך?
אולי קל לי לבטוח באדם שלא הכיר אותי לפני ולהציג בפניו את האני האמיתי והנוכחי מאשר להציג שינוי שאין לדעת איך יקבלו אותו.
איך זה שהבן אדם היחיד שיודע הוא מישהו שהכרתי רק לפני חצי שנה?
דבר קטן שגיליתי הוא הסיבה האמיתית לפתיחות הזאת ולקשר שבכלל נוצר בינינו.
הדבר הראשון שעלה לי לראש כשגיליתי, זה שאני הולך לספר לו על עצמי. אנחת רגיעה ואושר נשמעת ברגע הגילוי.
סוף-סוף מישהו שאפשר לדבר איתו על זה בלי להחסיר/להשמיט/לשנות פרטים. עוד לחשוב שהכל התחיל במקריות ומתוך סקרנות יתר שלי (לא הייתי קורא לזה חטטנות. מצטער, הרשת היא לא מקום בטוח).
עכשיו הרבה יותר שלם עם עצמי, מוכן לנסות דברים שלא חשבתי שאי פעם אצליח. הלגיטימציה.
אולי כל מה שהייתי צריך זה מישהו מוחשי (ולא מאחורי קופסא שחורה מרובעת).
אני בהחלט לא אדם מפרגן ומה שנכתב פה כרגע נתפס בעיני כחולשה, אז אם שמרת את הכתובת וחזרת לקרוא כאן- תודה!
זה באמת היה חשוב לי.
אני צריך למצוא לי מישהו אחר לדבר איתו על הכל, כי ברור לי שאתה פרצת דרך ועכשיו נותר לי רק לנתב אותה.
ברור לי שלא נשמור על קשר, ואף לא מקצועיכי אין קשר בין מה שאני הולך לעשות לבין התפקיד שלך.
אני לא פסימי ולא אנטי, ואני לא אגיד שלא חבל לי, אני פשוט יודע שככה דברים עובדים.
הפוסט החפרני הזה נכתב תחת יסורים רבים ולא בגלל מה שנאמר בו. כי הוא נכתב בצהרי שבת במחברת ישנה בבלוק נידח ונטוש, בעודי רועד מנשיבותיה של הרוח הקרה בין צמרות העצים. כל זאת כדי שתהיה לי קצת פרטיות וקצת זמן לעצמי. משהו שלא היה לי בחצי שנה האחרונה.
נעלם...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
