לפני חצי שנה בערך קראתי תספר "אם יש גן עדן"
היה שם קטע שפתאום באיזשהו אופן הוא נורא מתחבר לי.
"תגיד, אתה דפוק? איך אתה לא מכיר את המשחק הזה?
לא יכול להיות שאתה לא מכיר.
זה נקרא "הוא כבר לא", וזה מה שכולם משחקים כשנהרג להם חבר.
זורקים את השם שלו לחלל האוויר
וכל מי שמסביב צריך להשלים את המשפט, לומר הוא כבר לא.
רצים עם זה שעות לפעמים.
כשאתה בבית, נותן עבודה על חברה שלך, לא מרוכז בנו,
הכי לא מתאים לך לשחק את המשחק, אבל בום!
הטלפון מצלצל, אנחנו על הקו, "יונתן כבר לא", אומרים לך ואתה חייב,
כולם חייבים, לזרוק אסוציאציה,
זה הכלל, ולא לחזור על אותה אחת פעמיים.
קבל דוגמא: יונתן כבר לא יקח את אחיו הקטן לסרט.."
לא, לא אף אחד לא מת [טפו טפו טפו.]
אבל התקופה האחרונה נראית שונה מאי פעם,
המון דברים שנראו כניצחיים מרגישים כאילו שהם נגמרו,
או שעומדים להגמר.
המון פרידות, המון אנשים שעוזבים לצבא.
המון הרגשות שונות, המון פחדים.
המון בועות שהתפוצצו, אפילו לא ברור מתי הן הספיקן.
הכל סתם מוזר.
כולנו לא נהיה כמו פעם.
אתה מהכולנו לא תהיה כמו פעם.
אני ואתה כבר לא נהיה כמו פעם.
את כבר לעולם לא תהיי איתו כמו פעם.
"איזה שיעמום
בשביל מה בכלל אתה קם בבוקר
כאילו שיש לך סיבה
אתה צריך אהבה חדשה
כזאת שתעיר אותך ותרצה ממך עוד.."
אני דרמטית? מה פתאום..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
