לפעמים...

יושבת ליד המחשב ובודקת עבודות של סטודנטיות.

הן בסדר. העבודות וגם הסטודנטיות.

מי שלא בסדר זו אני.

מפעם לפעם חשה תחושה עמוקה מאד של חנק. פיזי.

זקוקה לנשימה עמוקה מאד ולנשיפה עמוקה עוד יותר. קולנית. פיזית.

אני מרגישה שחונקים אותי.

אני מרגישה שאני חנוקה.

אני מרגישה שאני נחנקת.

אני מרגישה שאני חונקת את עצמי.

אני צריכה לצאת.

דחוף.

לשפת הים;

לטיילת;

למצפה גבוה;

לכל מקום עם אוויר.

דחוף.

אבל לא לבד, כי לבד לא ירגיע אותי עכשיו.

ככה אני מרגישה.

וההודעה הזו שקופצת לי ביומן גוגל, על הטיסה שיוצאת לציריך בעוד מעט יותר מארבע שעות - 

ההודעה הזו

חיסלה אותי 

סופית.