angel that cry blood

"זה בסדר, מתוקה, אני רוצה שאמא תדבר" 

ואחר כך

"אני בכלל לא בטוחה שזה טוב שאת יושבת איתנו, מתוקה, סרטן הוא עניין רגיש". "הם פשוט איבדו גם את אבא שלהם" אמא אומרת, כאילו לא רק אני יושבת לידה. אני מסתכלת בשעון. מתי כבר נסיים פה את כל הפרוצדורה? אמא שלי צריכה לנוח. אבל הסרטן לא נח ולא הניח לנו מאז שם עלינו את ידו בפעם הראשונה.. בראש השנה שסימנה עבורי את תום הילדות.

אני זוכרת.. נסענו באוטו שלי, אתה נהגת. נסענו לים. שתינו בירה, אפילו הדלקנו מדורה, שרנו, שיחקנו, נשמנו לרווחה. בבוקר לאחר מכן אבא התקשר אליי עוד כשישנתי באוהל, קבענו להיפגש בנהריה. כשהגעתי נגמר הכל. עד אותו הרגע הסרטן היה עבורי מהדברים האלה, שקורים, אבל לא לי. לא לנו.

ואז היא מדברת ומסכמת את העבר המשפחתי שלנו ב 3 דקות. שואלת שאלות מכווינות על רקע סרטני במשפחה. אבל אמא שלי כבר לא מקשיבה לה. היא בונה סירת נייר בשקט. לא מסתכלת. זורקת מילים כאילו השיחה לא באמת איתה. אלא איתי. ואני עונה לשאלות במחשבה ובכובד ראש, מקבלת עליי את התפקיד שגזר עליי הסרטן הזה. 

המילים כבר לא זרות לי. גסטרואונקולוגיה, דוח היסטופתולוגי, צביעה אימונוהיסטוכימית. מהירות פה היא שם המשחק. כי האמת היא שאנחנו לא באמת יודעים מה עומד לפנינו, לא באמת יודעים איך לנצח גוף שבוגד בך. מזהים ממאירות. מנתחים. כימו. הקרנות. ועוד כמה חודשים של מעקב עד לפעם הבאה. שתהיה. עכשיו יש לה שם גנטי. היא תסמונת מכובדת. יש לה תירוץ לחזור להרוס לי את החיים כמה פעמים שרק תרצה. וזה בכלל לא משנה אם אני נושאת את התסמונת בדנא שלי, היא הרבה יותר עמוקה גם מהתבנית השמורה הזו בכל גרעין  של כל תא. היא הרבה יותר אמיתית מכל זה. מכולנו. 

אני מתאבלת פה גם על הילדות שלי. דרום אמריקה הפיחה בי תקווה שאולי היא עוד שם, בתוכי. והלכתי לחפש את החופש באגמים ולגונות של פרו, בהרים של צ'ילה, בחופים של אקוודור, בחיות של הגלאפגוס, אי שם במימד האחר הזה. שכל כך רציתי לכתוב עליו אבל הוא כבר כל כך רחוק ממני. נחתתי חזרה לכל מה שברחתי ממנו. לסרטן הזה.

היה לי חופש. מזל שהיה. כאילו קיבלתי חופשה מיוחדת וניצלתי את ההזדמנות לברוח למקום שירפא אותי. 

ואני יותר חזקה עכשיו מכל מה שהכרתי. אני כבר לא מפחדת מכלום. אני כל מה שרציתי להיות. ושום דבר בעצם. כי יש לי חור עצום של ילדות שנדרסה, של אבא שחסר לי, של הסרטן האיום הזה שמאיים, כל כך בהתמדה, על אמא שלי. 

והיא תצא מזה הפעם. ואולי גם בפעם הבאה. ואולי, אם מותר לי לחלום, היא תזכה לראות את הנכדים שלה. אבל אני כבר לא מאמינה שהם יזכו לזכור את סבתא שלהם. שיושבת לידי עכשיו בכל הבדיקות והסריקות הרפואיות, משמיטה מבט, ומקפלת נייר לסירה, כמו אומרת לי בשקט "אני בכלל לא בטוחה שזה טוב שאני יושבת איתנו, מתוקה, סרטן הוא עניין רגיש". ואת כל כך רגישה, אמא. 

אז תבני לך סירות נייר, אמא. אני כאן. ואת כל מה שיש לי.