המחוג רועד ב 200 קמ"ש. אני מסתכלת עוד כמה שניות כדי לוודא את שאני רואה בזמן ששניהם גועשים אדרלנין, מזינים עוד קצת את החיוך המתנשא הזה ששנאת. וגם אני. ולא פחדתי לרגע. אבל גם לא נמלאתי חיות. רק תליתי עיניים במחוג המסכן והתפללתי שאיזה שועל לא יחליט דווקא עכשיו לחצות את הכביש.
חיכית לי שאחזור. וכשסיפרתי לך עליהם השתדלת מאוד לעטות על פניך מסך אדישות. והיית לי שקוף כמו מים. הוא היה בשבילך כל מה ששנאת. הוא היה בשבילך כל מה ששנאת בי.
לא היית ישר תמיד, אבל זכית בי כי הוא שיקר לי אז ואתה לא. זוכר? ואני ניסיתי להאמין לו. רציתי לא לגלות שהוא זה שמשקר לי. אחרי שאמרתי לו הלכתי לפארק שקרוב לבית שלי. הנדנדות של הילדות וההתבגרות שלי, העץ שעליו חרטתי את שמי ואת שמה. עישנתי והסתכלתי על הירח נמס לתוך ענן עייף שהגיע מרחוק לשאת איתו את החורף ה- 17 שלי. ואתה באת להסתכל איתי על הירח ולהשמיע לי שירים שמעולם לא דימיינתי שאתה עשוי לאהוב. והיה לך קצב הידיים, מתופף מקצות האצבעות ברגליים. אני הייתי עצובה ולך הספיק הירח.
תמיד היית פשוט כל כך. מחשבה צלולה, נקייה ואמיתית שהחיים הם בדיוק כפי שהיו צריכים להיות. ושמישהו שומר עלינו למעלה, עליי ועליך, ולא היה לך שום צורך להתעכב בדבר זהותו או קיומו. זה שיגע אותי. בעיקר כי אני מקנאה.
גם אחר כך, כשעברתם דירה, לא שאלת שאלות. הן לא העסיקו אותך. ואני לא הבנתי. חשבתי שאתה טיפש או מטורף. ואני הייתי כל כך מסובכת עם עצמי. ואיתו. ועם המחשבה הארורה הזו שהלוואי שלא היית אתה זה שסיפר לי את האמת. שהלוואי שהוא לא היה משתנה לי ככה ובורח לי בין האצבעות, שעוד כל כך הרבה לילות חיכו לו. שיגיע בלי לדבר, בלי להבין, רק להרגיש.
אבל הוא לא בא. ומתישהו, הרבה מאוחר מדי, ויתרתי. שבועיים אחריך גם אני התגייסתי, אבל הרגשתי כאילו מכריחים אותי לברוח, משאירים את חלון חדר השינה שלי יתום, מחכה רק לרוח שתילכד בין ניצני התפוזים מהעץ.
והצבא נראה לי עכשיו כמו חלום רחוק.. למעשה חלום מתוק. של תקופה שלא ידעתי אבל היה לי הכל. והיה לי מדהים. גם היום אני עוד מחכה בהתרגשות לצווי המילואים. אבל הצבא הוא רגעי, הוא חולף ונעלם. לא נותר עוד אף אחד ואין לי לאן לחזור. לא אל הבסיס הסודי הקטן שלי ולא אל חלון חדר השינה שעכשיו מישהו אחר פותח אותו מדי פעם. ואולי גם הוא מביט על עץ התפוזים. והוא לא יודע שגם האהבה החולה והמעוותת שלי. האסורה מכל. גוועה שם.
כשנפרדנו החלטתי לטרוף את החיים. נהניתי מכל רגע, הייתי פתאום שוב לבד ואהבתי את התחושה, רציתי להכיר בחורות. לבחון את עצמי ואת הגבולות. שברתי את המוסכמות של עצמי ופרצתי דרך החלון למשרד של הרס"ר כדי למלא את החדר בעשן של חופש.
ומאז קרה כבר כמעט הכל והחיים הראו שהם לא מתכוונים לעצור ולחכות לי אז המשכתי ללכת. אבל נשארתי עם תחושה מעומעמת מתוקה של חופש. ואני עוד אגיע לשם. אני עוד אשמע את החלילים הפרואנים מהפסגות של ההרים שסובבים את מאצ'ו פיצ'ו ואשתה מוחיטו מגונדר על החופים של צ'ילה. ובנתיים, אני שוכבת במיטה שלי עם ארבעת הכלבים שמלווים איתי את כל הלילות ותוהה אם מתישהו, ליד עץ תפוזים אחד שפעם הכרתי, יופיע פעם מישהו בחלון, שישאל לשמש בתחילת החורף, בלילות בהם הירח נמס לתוך העננים.
במרחק נגיעה מכאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
