כשהייתי בת 5 נסעתי עם אמא ואבא ואחי לשדרות מוריה בבוקר יום העצמאות.
אמא העירה אותי בבוקר והלבישה אותי בסוודר כחול. והיה לי חם בסוודר אבל אמא קנתה לי אותו במיוחד כי אני אוהבת כחול.
בנסיעה אמא היתה קצת מבוהלת ונצמדה לידית של הדלת כמו שהיא תמיד עושה כשאבא נוהג מהר. אבל בי לא עבר אפילו שבריר של פחד. הייתי בטוחה ברכב הגדול ובאבא שלי ושמחתי שהוא נוסע מהר כדי שנגיע מהר לחגיגות. התרגשתי ולא יכולתי להתאפק.
בדרך הייתי צריכה לעצור לפיפי ואבא עצר בשולי הדרך של כביש מהיר. אמא יצאה איתי החוצה וסוככה עליי בגופה. הסתכלתי על המכוניות דוהרות לכל הכיוונים בסחרור מרתק. מעולם לפני כן לא זכרתי מראה משונה כל כך של כפות הרגליים שלי על שולי כביש מהיר וכולם נוסעים כל כך מהר.
כשהגענו רצתי ישר לבריכת הכדורים. ישבתי שם, מכוסה עד הצוואר בכדורים צבעוניים, ומיינתי את הכדורים לפי צבע. אספתי אליי את כל הכדורים הכחולים וכשילדה אחת יצאה מהבריכה כל הכדורים התערבבו לי פתאום, והתחוור לי שיש המון כדורים בבריכה וייקח לי המון זמן למיין אותם, אז יצאתי.
המקום היה עמוס ילדים ומבוגרים, בערך ביחס שווה. בזכרוני הרחבה היתה עצומה ומלאה כל כך באנשים שהיה קצת מסובך לדרוך. חשבתי שזיהיתי את אבא ורצתי אליו והחזקתי לו את היד וסיפרתי על הכדורים בבריכה. נבהלתי כל כך לגלות שהיד הזו לא היתה שייכת לאבי, וכשהאדם שאחזתי בידו הסתובב אליי ואמר לי "שלום חמודה" שיחררתי מיד את ידו ונבעטתי אחורה. נבהלתי והתחלתי לבכות. ואז הגיעה אמא וחייכה חיוך מתנצל מנומס לאותו אדם והרימה אותי אל ידיה.
מאוחר יותר אבא קנה לי בלון צהוב גדול ואמר לי "שמש לשמש" ונשק על לחיי. והזקן שלו דיגדג אותי כל כך שהתחלתי לצחוק. ואמא קשרה לי את הבלון ליד. אבא הציע שמאוחר יותר אשחרר את הבלון לשמיים. לשמיים? תהיתי לעצמי והרמתי עיניים מסונוורות לרקיע כחול וחמים. גם אבא הביט בשמיים, אבל הוא לא הסתנוור כמוני בזכות משקפי השמש הכהות הגדולות שסוככו על עיני התכלת שלו.
בזכרון הבא שלי אני מכוסה עד האוזניים בשאריות צמר גפן מתוק שלא מצאו את דרכן אל הפה ונדבקו לי לאף, ללחיים ובעיקר לשערות, ואני שרה עם אבא ואמא "כחול ולבן, כחול ולבן - זה צבע שלי". שאלתי את אמא לגבי התחביר העגום של השיר ואבא צחק והסביר שהמשורר היה רוסי וברוסית אין ה' הידיעה. מה פתאום? חשבתי לעצמי, איך זה יכול להיות? ובמהלך חצי השעה הבאה ניסיתי לדבר כמו רוסים, בלי ה' הידיעה, עד שסיכמתי שממש לא יכול להיות שמדברים כך ברוסיה. והרי רוסיה כל כך גדולה.
אחרי זמן מה אבא הביט בשעון הכסף הגדול שלו ופסק שזה הזמן לחזור הביתה. לפני שעזבנו את המתחם נזכרתי לשחרר את הבלון הצהוב לשמיים ואחי ואני הבטנו בו מתרחק אל האופק, אל השמיים. היה קשה לי לעקוב אחריו כי הוא עף במהירות והפך קטן כל כך, ואני הייתי מסונוורת מאמצת את העיניים בעוד בלורית צהובה משחקת עם הרוח על המצח שלי. ולבסוף הבלון נעלם.
אני מתבוננת עכשיו בתמונה שצילמה אמא באותו יום, של אבא ושלי. מתבוננת בעיניים החומות המסוונרות שלי ובמשקפי השמש המקוללים, שמסתירים לי עכשיו את העיניים הכחולות-אפורות של אבא שלי, ואני מפחדת שאני מתחילה לשכוח איך הן נראו.
מה קרה לי? רצתי מהר מדי לגיל ההתבגרות, והשמיים חדלו מלהראות לי גדולים כל כך. רציתי לגעת בהכל, חשבתי שהכל קטן עליי. הייתי נאהבת. אני חיה עכשיו את כל החלומות שהיו לי. דירה קטנה בעיר גדולה, שבה הכל קורה. עם הכלבים ודני.. ואני לא מאושרת.
לפני המון זמן כתבתי שהאושר הוא לא תחושה שמלווה את החיים. שהאושר הוא רגעי וחולף. הוא לרגע פה וכבר אינו. אולי זה כך. האהבה הגדולה הזו שכולם כותבים לה שירים, ומביימים בשמה סרטים, אולי היא כמו העיר הזו, מזוייפת. אולי כשמסירים את האיפור והתפאורה, היא רק מיטה משותפת, והחלטה משותפת בדבר מי יוריד את הזבל שעולה על גדותיו. אולי זה כל מה שזה.. שזה בסדר. אבל זה לא.. זה.
ואם זה כך - כך יהיה. אבל אני לא יכולה שלא להיזכר שמישהו פעם אהב אותי ככה. בטירוף, עד שגעון, עד מוות. שמישהו פעם רצה להוריד לי את הירח רק כדי להעלות חיוך על פניי. שמישהו פעם החזיק אותי ככה, כל כך חזק, לעולם לא לעזוב. שמישהו הסיט את הבלורית הצהובה מעיניי רק כדי להתבונן בהם עוד רגע אחד. לפני שהכל הפך קשה מנשוא. ולא ראיתי כלום. חשבתי שהכל בכיס שלי, שאהיה כל מה שארצה. שחלומות הם לא כוכבים בשמיים, אלא אבנים שמרצפות את השביל שלי.
אבל את החלומות, כמו גם את הכוכבים שבשמיים, אי אפשר כבר לראות מרוב בניינים. ונשארתי עם תמונה בעלת מסגרת שבורה וישנה, תמונה שמלאה ביותר מדי אור ויותר מדי צל. ואני תוהה אם העולם שיקר לי. או שזה קיים איפשהו ופשוט לא מצאתי עדיין את המקום שלי בעולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
