"תראי אותי, שבר כלי

מאז שלא ראיתי את פנייך.

רק עלייך, חשבתי רק עלייך

איך שכבר לא תהיי שלי..

תראי אותי, שבר כלי..

זוכרת איך פיזרת נפשי לדעת

משוגעת, ניסיתי בך לגעת

ברחת וכך השארת אותי..

חולות הזמן נערמים,

קוברים את כל מכאובי.

אבל רק את

תמיד תהיי

התיקון של חיי..

תראי אותי, שבר כלי

כל הפיסות שלי עפות ברוח.

ואין לי כוח, לרדוף ללא מנוח

אחרייך עד ליום מותי..

אולי גם את שבר כלי,

אי שם רחוק ממני מסתובבת.

כל כך כואבת, עצובה ומסרבת

להתאהב אלא רק בי..

חולות הזמן נערמים,

קוברים את כל מכאובי.

אבל רק את

תמיד תהיי

התיקון של חיי..

תראי אותי,

שבר כלי.."

תמיד אמרתי לך שזה שיר מדהים אבל יותר מתמיד אני מתכוונת לכל מילה.

יש לי כל כך הרבה מה לומר לך אך יחד עם זאת אין לי דבר.

אני מצטערת. כל כך מצטערת.. מעולם לא הצטערתי בצורה כזו. מעולם לא פגעתי ככה, הסתרתי, בגדתי באמון..

הכרנו. כמובן שלא שמת עליי, אבל אותי סיקרנת מאוד. באמת שרק רציתי להתנשק איתך מתוך הסקרנות. אמרת שאני אתאהב בך אחרי הנשיקה, חשבתי לעצמי כמה שאת שחצנית.

זה קרה. זה קרה ולא ידעתי להתמודד עם זה.. מסביב התגובות היו "זה יחלוף, זו חוויה, לא מתאים לך, את לא כזו, יעבור לך, זה ריגוש, חד פעמי". אבל שתינו ידענו שקורה שם משהו הרבה מעבר..

לא הצלחתי להשלים עם העובדה שאת אישה. לכן בלילות הייתי מאוהבת בך ובבוקר מתחרטת על כל רגע יחד. את חושבת שאת יכולה להבין אותי אבל את לא.

את ידעת שאת כזו.. את הרגשת. ראית בגוף של אישה פסל אומנות. גוף של גבר דחה אותך. את שנים חיה ככה. וטוב לך.

אני לא. תמיד הייתי עם גברים.. הייתי, אהבתי ונמשכתי.. ידעתי שאני אוהבת אותך אך יחד עם זאת ידעתי שאת דבר זמני ושזה ייגמר.

היינו יחד שבוע אחרי שנפרדתי ממנו. אפילו לא הספקתי להתגבר עליו. התגברתי תוך כדי מערכת יחסים איתך. בהתחלה היו לי פרפרים ממך. התרגשות ולחצים של התחלה.. בכלל לא חשבתי עליו.

ואז הגיע השלב שהוא יצר איתי קשר בגלל הודעה מטופשת בפייסבוק. הכל צף לי. הרגשתי שאני בבועה איתך ושכל הפרפרים בגללך פשוט מתעופפים ממני..

נשארנו יחד.. ובאמת שמיום ליום הוכחת את עצמך כבן אדם מדהים ומיוחד, דבר שלא חשבתי עלייך בהתחלה, אני מודה.

החיים שלי החלו להתדרדר.. הרגשתי כמו במרתון. הכל היה כל כך מהר שלא עצרתי לרגע לראות מה באמת קורה איתי. ואז, כשעצרתי לנוח באמצע המרתון לא אהבתי את ההישגים ולא רציתי להמשיך יותר עד לקו הסיום. הסתכלתי על עצמי במראה.. ראיתי מישהי שעובדת בעבודה מביכה, מישהי שלא אוהבת את החברות והשותפות שלה, מישהי שמבזבזת כסף כל היום, מישהי ששותה הרבה אלכוהול והכי הפריע לי, מישהי שבמערכת יחסים עם מישהי.

לא רציתי את החיים האלה.. לא אהבתי אותם. וכל יום שעבר הפך להיות גרוע יותר.. הכעסים אלייך גברו רק מהעובדה שאת איתי, הריבים בדירה הפכו לבלתי נסבלים, המשפחה שכבר טוענת שהיא לא מכירה אותי והאלכוהול.. ששיחק תפקיד מרכזי ושיחק לי ברגשות ובמצבי רוח. הוא גמר אותי שיראל.

יצרתי איתו קשר.. אמרתי לו שאני מרגישה שהוא היחיד שנשאר שמכיר אותי.. שאני במקום מאוד נמוך ושאני צריכה עזרה.. באמת שלא בקטע רומנטי. פשוט הייתי צריכה מישהו שפוי שיעיר אותי ואצלך לא מצאתי את זה.. לא בגללך. בגללי. לא חשבתי שאת מכירה אותי וגם אפשר לומר שזילזלתי באינטיליגנציה שלך וזה רק מעיד על כך שאני גם לא הכרתי אותך.

נפגשנו.. בכיתי מלא וקיבלתי את העצות שהייתי צריכה.. הוא גם סיפר לי שיש לו חברה. באמת שרק דיברנו..

אני לא אשקר לך, המפגש איתו לא עשה לי טוב.. הכאיב לי שיש לו חברה.. בכל זאת, הפרידה ממנו עוד הייתה יחסית טרייה. ויום למחרת כל הזמן חשבתי על המפגש הזה.. זה בלבל אותי. אמרתי לעצמי שאולי הוא זה מה שאני צריכה לצידי.. הרי הוא כל כך מכיר אותי, תמיד יאהב אותי, ייתן את העצות הטובות ביותר, החיבוק החם ביותר.. והמחשבות האלה חדרו לי כל כך לראש שכבר התחלתי להתרחק ממך. גם באיזשהו מקום כעסתי עלייך. כעסתי עלייך שאת לא מצליחה להרים אותי.. כעסתי עלייך שאת לא מכירה אותי, שאין לך את המילים והעצות הנכונות לתת לי.. בדיעבד, אני אשמה. פשוט לא נתתי לך הזדמנות. תמיד כשניסית להתקרב, דחיתי אותך..

הימים עברו והמצב נהיה רע מתמיד. אני ואת כבר בקושי מתקשרות זו עם זו. אני מרוחקת מהשותפות, הולכת מהעבודה מוקדם.. ושותה המון.. הייתי מחכה לסיים את היום כדי לשבת ולשתות. זו הבריחה הכי טובה שמצאתי לאותם ימים. ואז התחילו ההתקפים. הרעידות, הצרחות, הבכי שחונק.. את כבר יודעת, כי גם על זה כתבתי לך מכתב..

באחד הימים שלא רצית לבוא אליי.. ובצדק, גם אני לא הייתי רוצה לבוא לעצמי באותה תקופה.. שתיתי כל כך הרבה.. התחלתי לבכות ולחייך יחד. נבהלתי מעצמי. הרגשתי שזו התחלה של טירוף. רק ראיתי איך אני פוגעת בעצמי או גומרת את חיי. הרגשתי שאין לי סיבה להשאר. הבהלה גברה והתקשרתי אליו. רק שאלתי מה קורה ואיפה הוא והוא אמר שהוא בדרך אליי.. ניתקתי. אני כל כך שיכורה שכבר לא אכפת לי כלום. את לא מכירה את ההרגשה אבל הגעתי למצב שלא היה לי אכפת ממך, ממנו, מהחברות, מהמשפחה..

הוא הגיע. לא זכור לי שדיברנו יותר מדי.. בלעתי מילים, בכיתי וצחקתי יחד.. התנהגתי כמו אלכוהוליסטית מסריחה שרואים ברחובות.

וזה קרה. זה היה כמה דקות.. נטול רגש, נטול עדינות, נטול מגע מיותר.. זה נגמר והוא הלך.. בכיתי כמו משוגעת. רציתי להקיא. לא ידעתי מה לעשות. לא האמנתי על עצמי. לא סיפרתי לאף אחד ופשוט הלכתי לישון..

בבוקר רציתי שישטפו אותי בכלור. הרגשתי מזוהמת. הרגתי מסריחה. חשתי בדבר שאני לא מאחלת לשונאים שלי.

בעבודה אדם שאל מה עובר עליי.. הוא טען שאני נראית נורא. שיתפתי אותו. אל תכעסי, אבל הוא שמח שזה קרה. הוא אמר לי דיי עם השטויות ושאני סטרייטית לחלוטין ושזה מה שאני צריכה בחיים ולסיים איתך כבר. סיפרתי גם לאמא שלי.. היא לא כעסה עליי. מבחינתה דוד הוא אחד ויחיד והפספוס של חיי.. אחותי צעקה עליי. היא צעקה עליי שאנחנו אחיות שעשויות מאותו החומר ומעולם לא עשינו דברים כאלה וגם לא נעשה ושהיא דורשת ממני לספר לך. אמרתי לה שאנחנו בקושי מדברות ונפגשות ושזה גם ככה עומד להגמר כל יום אז פשוט אניח לזה להגמר בצורה נורמלית..

באותו שבוע שישנו ביחד.. אני לא יודעת אם את זוכרת אבל את רצית רק לישון ואני לא הפסקתי לחפור לך שאת אחת ויחידה בשבילי. שאותך אני רוצה. ובכיתי..פתאום הבנתי שאת לא סתם.. שאני אוהבת בך הכל וזה מה שאני רוצה לראות כל לילה וכל בוקר לצידי. את לא הבנת כלום ופשוט חיבקת אותי ונרדמת.

הימים עברו.. הריחוק בינינו גדל, השותפות כבר החרימו אותי, אמא שלי החליטה שהיא לא מעוניינת לשמוע ממני יותר והאלכוהול גבר.. ואז היה ההתקף שהפחיד את כולנו. לא עוד בכי ורעידות.. צרחות, משיכות בשיער, נשיכת הכרית.. זה היה לילה שהבנו שהמצב כבר לא טוב.. התחננתי שתבואי. הרגשתי שאותך אני צריכה. שהפנים שלך זה הדבר היחיד שאני רוצה מולי.. התחננתי.. ולא באת.

למחרת בבוקר אמא שלי התקשרה בבכי וצרחה עליי לחזור הביתה. שהיא עומדת להתמוטט בגללי. חזרתי. לא אמרתי לך וגם לא הייתי מעוניינת לענות לך כשהתקשרת. כל כך כעסתי עלייך! הרגשתי שבכלל לא אכפת לך ממני.. שאין לך את הכלים להתמודד איתי.

ואז הוחלט שאני אחזור לצפון.. שהמרכז לא עושה לי טוב ושאם לא נעצור את זה עכשיו המצב יהיה גרוע מאוד.. מבחינתי, ידעתי שאני חוזרת לצפון ואז בטוח זה ייגמר בנינו. לכן לא סיפרתי לך עדיין.. ידעתי שלא נשרוד את המרחק, ידעתי שאני בלתי נסבלת באותה תקופה, ידעתי שאת מבולבלת בעצמך ובקושי רוצה את הקשר הזה.. לא ראיתי סיבות להשאר יחד. אז המשכתי לשתוק.

באתי אלייך לסופ"ש אחרון יחד.. זה היה הסופ"ש הכי מדהים שיכל להיות לנו. כל כך הרבה תשוקה, אמוציות.. הרגשתי שאני לא רוצה שזה ייגמר. שבא לי את כל חיי ככה.

ואז חזרתי הביתה.. פתאום לשמוע שהלכת באמצע יום עבודה, הודעות שאת שבורה מהפרידה ממני, שבנות לראשונה לא מעניינות אותך..

ואני, כל היום עסוקה בך.. במה את עושה, עם מי את.. מתגעגעת אלייך כל היום.. הבנתי שזה זה! הבנתי שעברנו כל כך הרבה ואין יותר מה לברוח ומה לתרץ.. זאת פשוט אהבה!

ובזמן האחרון היה לי מושלם איתך. הרגשתי שאני נרגעת, הרגשתי שאני מחכה לסופ"שים לבוא להיות איתך.. שלא נדבר על מחכה ליוני לגור איתך..

הרגשתי שאם זה זה אני חייבת לספר לך. צבט לי שאחותי אמרה לי שאם אני לא מספרת לך אני לא לוקחת אותך ברצינות. כי אני כן. הכי כן. אז החלטתי לספר.. ידעתי שתמחקי אותי. לא הופתעתי מהתגובה שלך.. אני מכירה אותך.. אבל פשוט לא הכנתי את עצמי לזה. חשבתי שאני אשב מולך ונדבר על הדברים.. חשבתי שאני אחכה עם זה לתקופה שאהיה קצת יותר חזקה להתמודד עם זה כי ידעתי שאחרי שאספר לך אין יותר שיראל.

ואתמול כשאמרת לי שאני מדברת על הנושא יותר מדי בזמן האחרון.. הבנתי שזה חזק ממני. מוכנה לא מוכנה, חייבת להוציא את זה מעצמי. כי מגיע לך לדעת.

את מכירה אותי. אני מקווה לפחות..

זה לא אופייני לי.. זה לא דבר שחשבתי שאעשה אי פעם! מעולם לא נעניתי בחיוב לחיזורים או פלירטוטים. את אחת ויחידה מאז שאני איתך.

אז היה שם אלכוהול.. הייתה שם נפילה.. היה שם ריחוק ממך..היו שם בלבולים.. כל מה שאומר לא יגרום לך להבין. אבל באמת חשוב לי שתדעי שהייתי עושה בשבילך הכל. בחיים לא הייתי פוגעת בך.

עברנו כל כך הרבה ביחד.. התכתבויות של שעות אצל דיויס ואודי.. מבטים מהמראות.. לנקות את המדפים.. אפילו את הנייר כסף לימדת אותי לחתוך כי הייתי ממש עקומה.. נשיקות במטבחון בלי רעש מהשפתיים.. לנסוע יחד על הקטנוע ואת מורידה אותי מעבר לכביש כאילו אף אחד לא ראה שבאנו יחד.. מלא מסיבות.. מלא פאבים... מלא ישיבות.. מלא מסעדות..מלא ים.. בריכה שכולם מתגנבים ורק אני משלמת 150 שקל.. מלא ארוחות שישי..מלא כרובית וכרוב במיונז.. טיולים בשבת שהתחלתי לאהוב בזכותך.. מלא שוקולדים שעשו ממך פררו רושה.. מקלחת ביחד שגיליתי בה שאת חופפת עם הראש הפוך.. השיער שלך שנראה כמו אפרו לפני שאת אוספת אותו לגולגול, הדרך הבהמתית שבה את מורחת מייק אפ, הבלאק אקסס, הדאורדורנט אקס שהעתקתי ממך, מלא שירים שהכרתי לך ואת לי..הבטן שלי שכואבת כל הזמן.. מלא סקביאס.. גניבת אופנוע.. מציאת האופנוע.. תאונת אופנוע עם שעתיים וחצי הגעה לתל השומר והחפירה שלך על המילה "וויז" שכמעט רצחתי אותך בדרך.. ולקחת אותך לרופא ואז למשטרה ואז למוסך ואז שוב לרופא ושוב למשטרה ושוב למוסך.. בייביסיטר על אחייניות שלי.. סרטים.. שיר לפיצה..

והכי חשוב.. כמה לילות יחד.. וכמה בקרים.. כמה נשיקות.. כמה מגע..

אני שבורה שיראל. אני יודעת שגם את.. הלוואי והייתי יכולה לקחת ממך את כל הכאב והסבל שגרמתי לך אבל לא נותר לי מה לעשות חוץ מלהתנצל.

אני רועדת.. ההרגשה שפגעתי בדבר שיקר לי מכל גומרת אותי..

חשוב לי שתנסי לחשוב על הדברים. זו מעידה חד פעמית שלעולם לא תחזור ובתוך תוכך את יודעת את זה! אני באמת חושבת שהאהבה יכולה לנצח ובמיוחד במקרה שלנו, שהיא ענקית.

אני אוהבת אותך.. אוהבת ומצטערת.

אני רוצה את כל חיי לצידך..