הייתי יכולה לסתום את הפה. לצאת לקצונה כמו שהייתי אמורה מלכתחילה (מסלול ייעודי לקצונה...). או לפחות להישאר מש"קית כמו שאני עכשיו ופשוט לסתום את הפה. זה היה מקל על ההורים שלי, על כל הסובבים אותי...ואולי אפילו עליי.

יכלתי לקבל על עצמי את "גזר הדין" ולסתום את הפה.

בשביל מה כל הבלגן הזה? יכלתי לוותר, כמו שעשיתי כל החיים שלי עד עכשיו, ופשוט להתמודד עם הסיטואציה. נשאר לי לעבור קצת יור משנה, שזה לא כזה הרבה זמן...בנים עושים שלוש שנים הרי, לא?. אז מה הבעיה להעביר שנה ו3 במקום שאני שונאת?.

כמובן, כשמנסחים את זה ככה זה נשמע גרוע, אבל האמת היא, שיכלתי להסתדר שם. הייתה לי הפינה הקטנה והמסריחה שלי, עם החברה ורבע ש"רכשתי" שם. יכלתי להסתדר...

אז למה? מה? רק כדי להוכיח שאם אני רוצה אני יכולה? הרי מה יוצא לי מזה עכשיו, בתכל'ס?

אני רק אולייייי אעבור משם, בינתיים יהיה לי דפוק של איזה חודש, בנוסף- מצפה לי תקופה מכובדת בכלא הצבאי, ואני מורטת את השערות עד שלמישהו שם יימאס ממני והם יחליטו לעמוד מולי פנים מול פנים. מי אמר שאז אני אדע איך להתמודד? איך להילחם איתם חזרה? אה?.

אני מתחבאת בינתיים. יצאתי יותר פחדנית ממה שאני באמת. רציתי להילחם ולהראות לכווווווולם שאני יודעת להילחם ובינתיים, כבר יותר משבוע שאני רק מתחבאת בבית.

אני חייבת להודות שעכשיו, בזמנים כאלה, הייתי רוצה לברוח באמת. רחוק. יבין מי שיבין.