ואין לי הרבה מה להגיד.

אני מרגישה כל כך היפר, שאין מה לדבר בכלל על ללכת לישון...

רציתי לכתוב פה עוד קטע שכתבתי בטירונות...זה היה בשלבי הקורס, כבר די לקראת הסוף..

היה יום הזיכרון לחללי צה"ל, ועשו לנו טקס בבסיס. זה היה בערב, וכולנו ישבנו על טריבונות כאלה והכול. היה טקס די... רגיל. כמו כל הטקסים.

היינו על מדי א' וכל הקצינים הצדיעו לדגל ולהימנון. אמור לרגש אותי, בתור חיילת טרייה על מדים, לא?. 

****************************************************

"...אז אומרים שזה מרגש. שאנחנו על מדים, ואנחנו למען המולדת, וגם הם היו. ואומרים שזה שונה ומיוחד וגורם לך לרצות לבכות ועם זאת להתחיל כבר את בה"ד 1. אבל האמת היא שלא ממש. האמת היא, שהפעם, בניגוד לבדרך כלל, לא בכיתי כשהקריאו על יוחאי שאיבד את אבא שלו, או על אמא שבוכה על בנה. אפילו כששרו "הנסיך הקטן" לא רציתי לבכות. אבל אז נזכרתי בך, וכל מה שרציתי זה שנישן כפיות ולא נתעורר לעולם. ואז באו הדמעות.

כי פתאום אתה ואני וכולנו בקטגוריה הזו. ואם קורה לנו משהו עכשיו אז זה נצחי. אז נהיה חלק מהאנשים האלה שמזכירים אותם במשך עשרות שנים בכל יום זיכרון. כאלה שגם אחרי 40 שנה, זוכרים לסרוק תמונה שחור לבן שלהם ולשים אותה במצגת של הבסיס בו הם היו. עוד אחד לאוסף. ואני לא רוצה להיות חלק ממאגר ההרוגים של חיל השלישות. עד כמה שנוראי אפילו לחשוב על זה. אני לא רוצה למות כחיילת. רוצה למות כאזרחית. ואם כחיילת- אז בשדה הקרב, ולא כי חיכיתי לאוטובוס אחרי עוד יום כפקידה שלא עושה כלום.

פתאום, ביום בהיר אחד שהוא יום הזיכרון הראשון שלך על מדים, אתה מבין איך יזכרו אותך אם תמות..."