נכנסתי עכשיו לפייסבוק, ראיתי כמה תמונות של חברים שלי שהיו איתי בטירונות, בקורס של ייעודי לקצונה, והיינו אמורים לצאת ביחד לבה"ד 1...

הם סיימו השלמה לפני שבועיים ככה, ועכשיו הם כבר קצינים...

אחד מהם העלה את התמונות ויש תמונה שלו עם הארון על הכתף, ואמא שלו הגיבה לו: "אוי כמה נחת יש לי ממך!!!!"

אתם חושבים על מה שאני חושבת? מרגישים את ההחמצה שאני מרגישה? את האכזבה? את הבאסה?

אולי הייתי צריכה לסיים את המסלול הזה וזהו... אולי הייתי צריכה להקשיב בקול ההורים שלי...

נכון שעכשיו כל החברים האלה שלי הולכים להיות קצינים בתפקיד שהוא....אללה איסטור.... אבל זה כולה עוד שנה קבע, ובתור קצין....אולי בתור קצין זה באמת אחרת...

אולי הייתי צריכה פשוט לעשות את המסלול הזה כמו כולם ולהיות קצינה, כמו שפעם כל כך רציתי...

מה מיהרתי לחתום ויתור כל כך? למה?

כמה דכאון ופחד ואכזבה גרמתי להורים שלי ועל מה...כמה עוגמת נפש...ועל מה?! עוד שנה-פחות שנה-בצבא? כן למצות או לא למצות את התקופה הזאת? בדיוק שנתיים שלוש שכל המדינה עושה ורובנו בוא נודה- לא כל כך נהנים ממנה... אז למה? בשביל מה?

ובסוף מה הם קיבלו? בת נפקדת...זה לא מגיע להם... באמת....

זוכרים מה כתבתי לפני כמה פוסטים? על זה שהדבר שאני הכי שונאת זה לאכזב מישהו? לא למלא את הציפיות שיש לאנשים ממני?

על זה בדיוק דיברתי...

יש לי הורים כל כך תומכים. כל כך פתוחים. כל כך....טובים!

ובמקום להעריך את זה, ולתת להם קצת נחת, ולסיים מסלול קצונה כמו שצריך עם דרגות על הכתף והמון גאווה ורעל, הגעתי לאן שאני היום...

****************************************************

היה לנו היום כנס כזה בתיכון...שהחיילים בוגרי התיכון באים לספר לשמיניסטים קצת על הצבא, על כל החילות, התפקידים...

ותכל'ס זאת הייתה אחלה הזדמנות לפגוש את כל השכבה, מעין מיני פגישת מחזור שכזו, לראות מה כל אחד עושה בצבא...

אני הולכת להישמע כל כך אנוכית...זה נורא בכלל לחשוב על זה....

אבל אני לא מצליחה להבין איך מכל האנשים דווקא אני נדפקתי כל כך... איך לכולם כל כך טוב בצבא,כמעט כולם הצליחו למצוא את עצמם, למצוא פתרון, להגיע למקומות טובים, להתפתח...

כל השנים האלה, שהייתי מצטיינת, 5 יח"ל מתמטיקה 5 יח"ל אנגלית, עשיתי פסיכומטרי וכמעט בלי ללמוד הוצאתי ציון טוב יחסית, קפצתי כיתה, נמצאתי מחוננת, למדתי בבית ספר לילדים מחוננים, הייתי בכל מיני תכניות העשרה...

וגם לא בפן הלימודי- יש מאחורי 4 שנות הדרכה, הייתי במועצה הציונית (לימים- צמר"ת), במד"צים, כתבתי בעיתון בי"ס ובעיתון של היישוב, התנדבתי בכל מיני מסגרות ואני כל כך פטריוטית ורוצה לתת מעצמי....

ודווקא אני, יושבת במשרד כל היום. דווקא אני נלחמת בעולם עם עט ומרקר. וחס וחלילה לא מפעילה את הראש לרגע. עושה עבודה של רובוט, עבודה שמחשב יודע לעשות. עבודה שאם היו נותנים לי חודש, אולי פחות, הייתי יודעת ללמד קוף לעשות אותה...

וכל התסכול הזה...אז החלטתי לא לוותר ולנסות. ולתת צ'אנס- כי אני לא רוצה לעזוב את הצבא, וכמו שכולם נותנים שנתיים גם אני רוצה לתת.

אבל אני מרגישה כל כך מבוזבזת... וכל כך רע לי. ואני כותבת את זה ולא רואה כבר את המקלדת מרוב דמעות.

אז החלטתי להילחם. וניסיתי הכול. טופס 55, קב"ן, אינספור שיחות עם המפקדים... ולא עזר, אז החלטתי לדפוק נפקדות. ואני כבר שבועיים וחצי בבית ולאף אחד לא אכפת! ואמא שלי מתקשרת למפקדת שלי לשאול מה קורה וגם לה לא אכפת...!

ואני מרגישה שכל כך רציתי לתת מעצמי הכול. לקרוע את עצמי בשביל המדינה. למות בתור חיילת אם צריך. לצאת לקצונה, לחתום קבע, לעשות משהו.

וירקו לי בפרצוף בלי להסתכל  לכיוון שלי בכלל...

וכשאני באה וצועקת עליהם את זה, הם צורחים עליי שאני ארגע ומה נראה לי שכל אחד שקצת לא טוב לו יעבור?.

והם לא באמת מקשיבים, ולאף אחד לא אכפת, ואני חלשה מדי, באמת חלשה מדי כדי להגיד "לא אכפת לי שלא אכפת להם, אני אשיג את מה שאני רוצה".. ויותר מהכול- המלחמה שלי מתישה אותי ולא מועילה בכלום... נשארתי לבד עם יריקה בפנים והמון המון כאב בלב...אני לא מבינה למה הם לא רוצים אותי שם בצבא...