הלכתי לטקס של היישוב, וכמה דקות אחרי הצפירה ידיד שלי הסב את תשומת ליבי שאתה עומד ממש מולי. 3 מטרים בערך. עמדת עם עוד מיהשו ועוד מישהי, לא בטוחה שאני רוצה לדעת מי אלה.. בכל מקרה,  עד אותו רגע לא מצאתי את עצמי ביום הזכרון הזה... ואז נזכרתי בפוסט הזה:

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=159660&blogcode=11492938

שכתבתי לפני שנתיים בדיוק (לא את הפוסט עצמו, את הקטע שנמצא בו..) ונזכרתי בהרגשה הנוראית הזאת של מה יקרה אם?..

זה רע, אני יודעת, אבל אמרתי לחברים שלי שיש לי מלא מה לעשות וחתכתי הביתה, כשכל הדרך מתנגן לי בראש "הנסיך הקטן מפלוגה ב'" ואני חושבת רק עליך. תסיים כבר את הצבא!!!!! אני באמת, לא יודעת מה אני אעשה אם...

אסור לדבר על זה אפילו. אלוהים ישמור שמישהו יסתום לי את הפה, או יקשור לי את הידיים.

די. הפסקתי.

אגב- אני כבר אזרחית, גאה לומר ששירתתי את המדינה שנתיים שלמות (אפילו קצת יותר...). הגיע הזמן, לא?...