אתמול 3:26am בשעון של הרכב, חושבת עליך.

יותר חושבת על עצמי...

אפילו מרחמת.

אני לא סובלת את האומללות הזו, את המחשבה של :

"יופי, יצאת, חייכת, צחקת ומה עכשיו?

נועם. נועם נועם נועם. מה הוא עושה? אני תמיד אמשיך לחשוב עליו כנראה, אני אמשיך כאילו לא קרה כלום אבל בראש הוא שם תמיד מציק לי, מביא אותי לדאונים שלא חוויתי בחיים."

אני רואה מלא בחורים שמזכירים לי אותך, מה שגורם לי להסתכל לכיוונם פעמיים,אם זה בתחנת רכבת, באוטובוס לאוניברסיטה ואפילו מילואימניקים.

"מה אתה לומד?"

-"הנדסת מכונות".

:\

"הנוסעים לראש העין, כפר סבא והוד השרון מתבקשים להחליף רכבת בתחנה הקרובה".

:\

אני מגעילה את עצמי, בחיי.

זה כמו ללכת על שפת הים, להתסכל מסביב, לחייך ,לנשום את האויר של הים ולמעוד,ליפול לתוך בור. ועכשיו לנסות לצאת במחשבה שמחכים עוד הרבה בורות בדרך.

שנה אזרחית טובה.