יום מלא תובנות שכזה.

שמתחיל בצורה תמימה לחלוטין- טיול ברחבי צפון הארץ שעתיד להסתיים בחרמון.

במקום זה, מדובר היה בטיול לעבר, להווה ולעתיד שלא התחיל היום (כלומר, אתמול) וגם לא היום יסתיים.

אז מסתבר שאני כבר לא ילדה. and not yet a woman, אבל ככל הנראה גם לא כ"כ רחוק משם.

כנראה שהגיעה שעתי להתבגר (יחי!), ופשוט לא אדע איך לקבל את כל עניין ההתבגרות. קודם כל, התבגרות זה לגמרי למיינסטרים.

דבר שני- הייתי כל כך טובה בלהיות הילדה המסכנה כל חיי, עד שלגמרי לא אדע איך להתמודד עם האפשרויות הרבות שנפתחו בפניי.

כל הדברים האלה שמסתדרים, מספר אנשים (שגדול מ-2) שכנראה באמת איכפת להם ממני, עבודה שממנה אשתכר קלושות, רצונות ושאיפות ועתיד. עתיד! אני! מי היה מאמין שאשתמש במילה הזאת אי פעם.

בכל מקרה...כל מיני הסתברויות התגלו היום.

מסתבר שאני כבר לא הילדה הקטנה של אמא. זה הוכח ככל הנראה כבר מזמן, כשהפסקתי לשתף אותה בחלק ממ.. מסויים (AKA החלק המיני) בחיי. זה הוכח טוב יותר כשמין הפך לרגשות שגם אלה לא נחשפו, ואולי בעצם חבל שלא נחשפו.

לך תספר לאמא שלך שגילית שלקיים יחסי מין עם המין השני זה דווקא נחמד, ואולי אפילו יותר טוב מלקיים יחסי מין עם המין שלך. לך תספר לאמא שלך שאחרי יחסי מין מצויינים הצלחת אפילו להרגיש משהו לבן אדם כלשהו מהמין השני.

לך תספר לה את זה כשאתה לא רוצה לתת לה את העונג בכך שהנה, אתה מתוקן וסטרייט ונהדר.

גם כל רעיון הבית מתרחק.

כבר שנה וחצי שאני לא מרגישה בבית, מאז שהבית הזול והעתיק שלי נלקח מאיתנו באכזריות.

ועם זאת, כל העניין רק מדרדר. הוא כ"כ לא בית עד שאני כמעט ולא נמצאת בו. החדר שלי הוא כל כך לא חדר שלי עד שאני נמצאת בו רק על מנת לישון, וגם זה בקושי מסויים (הספה בסלון התגלתה זה מכבר כתחליף-מיטה כמעט-ראוי).

ובכלל, אני מתחילה לחשוב שסיפור הגרדן סטייט מתחיל להשתלט לי באיטיות על החיים. האם זה אומר שבאמת התבגרתי? שאני באמת בדרך? שאפשר לנקוב בשמי ולציין את המילה "התבגרות" באותו משפט, מבלי להוסיף ביטוי סרקסטי כלשהו...?

אפילו את המפתח לבית הישן הפסקתי לסחוב איתי. זה לא שזרקתי אותו, לא נראה לי שאהיה מסוגלת אי פעם, אבל הוא כבר לא איתי יותר. כמו גם הבית, שאפילו לא קיים עוד.

לא אדע איך להתמודד מפה. ברמת העיקרון הכל כ"כ פשוט, פרוש לפניי ורק מחכה שאצביע ואבחר מה ארצה לעשות ואיך ומתי.

אבל אף פעם לא הייתי טובה בהחלטות. אני טובה בלנקוב בשמן, בלעשות רשימות, ובסופו של דבר ללכת אחרי תחושת בטן או קפריזה כלשהי או גחמה שטותית של רגע.

אולי הכל בעצם טעות? אולי העבודה כ"כ דבילית, רעיון הסטרייטיות הפתאומי לגמרי מגוחך ונעשה רק כי זה מה שקל כרגע?

ומה אעשה עם כל רעיון המשפחה? אפילו במשפחה היחידה שאיכפת לי ממנה יותר מהרבה דברים אחרים אני פוגעת (ובסה"כ מדובר ב2 אנשים, ג'יז).

כמו תמיד, אני צריכה לנקות את הראש. לברוח.או שמא... לא יודעת, לשם שינוי, אולי...

להשאר?

[the Garden State thingie; Andrew Largeman: You know that point in your life when you realize the house you grew up in isn't really your home anymore? All of a sudden even though you have some place where you put your shit, that idea of home is gone.
Sam: I still feel at home in my house.
Andrew Largeman: You'll see one day when you move out it just sort of happens one day and it's gone. You feel like you can never get it back. It's like you feel homesick for a place that doesn't even exist. Maybe it's like this rite of passage, you know. You won't ever have this feeling again until you create a new idea of home for yourself, you know, for your kids, for the family you start, it's like a cycle or something. I don't know, but I miss the idea of it, you know. Maybe that's all family really is. A group of people that miss the same imaginary place.]