א חד

עמדנו שם אחד ליד השנייה בהופעה,

עם המון רעש מסיח דעת, ואנשים נלהבים.

ומוש עמד מולנו על במה, אדיש למדיי, שר ומנגן.

ובכלל לא הבנתי את זה.

הדבר היחיד שהצלחתי להבין שמתרחש,

זה שאני עומדת לידך,

ואתה איתי, כה קרוב.

ומדיי פעם,

התקרבת ואמרת לי משהו,

משתדל כמה שתוכל, שאשמע אותך,

שלא אפספס,

ואצטרך להתאמץ ולשאול בקול "מה?".

טוב לי איתך.

ורע לי שבאתי.

כשבאת,

כל כך יכלתי להרגיש את השמחה שלך,

לראות אותי.

תודה לך על הניצוצות האלו בעיניים,

שמסמנים לי אותך,

את מה שאתה מרגיש,

גם כשאתה עדיין לא אומר.

והלכנו לפינה בצד שם,

בשביל לקבל קצת שקט מההמון,

וישבנו קרוב,

ודיברנו מעט.

שמחתי שבאת, הייתי צריכה את זה.

מצטערת.

מצטערת שהכנסתי אותך לתוך כל הסיפור הזה,

וכשאני חושבת על זה,

אני מצטערת שהכנסתי גם את עצמי מלכתחילה.

אבל אתה צריך להבין,

אני שונה ממך.

אמנם במעט,

אבל שוני משמעותי.

אתה בוחר כך,

אני בוחרת אחרת.

אתה מקנא לי?

אני לא בטוחה שאני מכירה אותך בצד הזה.

ואיבדתי אותך שם,

באותו ערב.

וכל פעם כשעמדנו לידו,

נהיית פתאום אחר,

קר, כועס, עצבני.

וכאב לי,

כי הוא יקר לי, בכל זאת.

וזה היה אמור להיות אחרת לגמרי,

פשוט נהרס בגללי.

וכשנפרדנו,

זה היה נראה כל כך מכריע.

וראית לי את זה בעיניים כבר קודם,

את ה'דיכאון' הזה,

את אָסנת ה'מהורהרת'.

וכששאלת בעיניים האלו שלך,

המתעניינות ומנסות להרגיש גם,

למה אני ככה,

             שיקרתי.

 כן, בטח.

  רק על זה אהיה מהורהרת עכשיו,

          כשאני איתך וטוב לי.

ואני רוצה להיות כנה איתך,

ולומר לך על מה אני באמת מהרהרת,

עלינו.

היה קשה לי החוסר הגדרה הזה,

עם כל ההרגשה שאיבדתי אותך כמה דקות קודם.

אתה גם מהרהר על זה לפעמים?

מה איתנו.

מה אנחנו.

האם נדבר על זה בכלל בקרוב,

או שזה ישאר ככה,

אוסף מסקנות שאני מסיקה לעצמי,

מכל מיני רמזים שלך.

אני רוצה לדעת.

לדעת אותך.

את הרגשות שיש שם, כלפיי,

בבירור.

אני אוהבת אותך?