א חד

לסדר מחשבות, רצונות, מטרות.

לפני שהכל יתבלגן לי בראש,

עם כל הטיול הקרוב, הכותל, וביקור אצלו, בבית(סוף סוף).

אז ככה,

אני פתאום מתחילה לקלוט,

בעקבות התכתבות אינסופית(וכיפית) עם בנות כיתתי באימייל(דבר נשחק),

שבאמת עוד רגע מתחילה לה השנה,

שנה אחרונה.

והציפיות, מציפות.

ואני חושבת על זה,

וזה נשמע קצת גדול עליי,

שנה אחרונה, שמינית,

אבל אני יודעת שזהו המצב,

וחייבת להתחיל להתמודד...

ואז אני מתחילה לדמיין,

ומפחדת-

אם אצא בלי כלום השנה?

סתם ככה אסיים 4 שנים באולפנא,

ללא כלום?

לא אסיק מספיק מסקנות,

לא אחליט אילו החלטות,

לא אתבגר.

וזה מפחיד,

ולא רוצה.

יש עליי אחריות,

עול שכזה,

לתת לעצמי לקבל כמה שרק אוכל,

לעת סיום,

מהמוסד הזה. האולפנא.

ויש כל כך הרבה.

ופתאום אני חושבת,

שמזל גדול שלא דיברתי איתו עדיין,

עלינו.

כי מעצמי אני עדיין לא יודעת מה אני רוצה,

אז איך אוכל לומר לו מה אני רוצה מהקשר שלנו?

יש לי עוד כל-כך הרבה ללמוד.

אני מרגישה שאני צריכה לעצור קצת מהכל,

ופשוט לחשוב,

ולדעת כבר מה אני,

ומה אני רוצה,

ולעשות עם זה משהו באמת, אמיתי .

ואני לא יודעת למה,

עולה בי מחשבה,

סוג של פחד,

שזה יהיה חד צדדי,

שזה יהיה רק מצידו.

ואז אני אומרת לעצמי,

שזה טיפשי,

שאיך זה ייתכן,

הרי כל כך טוב לי איתו.

אבל הפחד עצום.

הרי כל הקשרים שהיו לי נגמרו,

כי אני לא רציתי\לא הרגשתי,

ופתאום עכשיו,

שהרגש הוא באמת שאלה טובה,

אני מפחדת שזה יקרה שוב.

אוי,

אני צריכה להפסיק לפחד כל הזמן.

ייתכן שאני מונעת מעצמי יותר מדיי,

ללא סיבה.