המחנק בגרון עשה לה בחילה נוראית, וכל הנסיעה היא הייתה על סף הקאה. מצד שני, היא שכנעה את עצמה שהיא חייבת לשחרר אותו, את המחנק, ולתת להרגשת הדמעות להתחלף באוויר נקי. אסור לה, פשוט אסור לה להתמכר להרגשה הזו, שטבעית לה, לכאורה. אלפי פעמים היא משננת לעצמה, שזה כלום, זה לא נורא, והחיים ממשיכים. ואז היא מתחילה לחטט בעובדות מחייה, בתקווה שינחמו.
אישה עולה לאוטובוס. ראשה נטול השיער מעיד על כך שהיא חולת סרטן. היא משעינה את ראשה על חלון האוטובוס הרוטט, איזה מזל יש לה שהיא לא חולה. ולרגע חוזרת הנשימה, ואז מתפשטת בכל גופה בחילה נוראית. היא עוצמת עיניה, ומתרגלת לה. אחרי כמה נשימות, היא כבר שם, חלק ממנה, מחליפה את הרגשת המחנק. אמא ובן יושבים בספסל שלשמאלה, קוראים ספר יחדיו.
אני גם אשב עם הבן שלי ואקרא, ונצחק, ונאהב, היא חושבת, ולרגע היא שוכחת מכל האצור בה, מכל הכעס עליו, מכל האכזבה מעצמה, וחוזרת לחייך חיוך קטן, כזה שמתפשט על פניה כשהיא חושבת על העתיד.
לקראת סוף הנסיעה, היא שוקעת בשינה שאולי תפיג עצבותה. חלון האוטובוס זז בלי הפסקה, והיא מחליטה שאין טעם לישון. אם רק היה לה משהו אחר להישען עליו, לשים את הראש, ולתת לכאבים לחלוף, לבחילה לעבור בכל נשימה, אולי לתת לדמעות לזרום.
אם רק היה כאן.
היא פוקחת עיניה בדאגה, הם לא דיברו מאז שלשום. הוא בסדר, היא סומכת עליו בעיניים עצומות, הוא פשוט לא יכול לדבר, היא משכנעת עצמה.
את הכי טובה בזה, בלשכנע את עצמך, את אפילו לא שמה לב כמה, מרוב שאת עושה את זה. את יכולה לדעת בתוך תוכך שאת הכי טובה, אבל לא יכולה להוכיח את זה. את יכולה להישאר קטנה, ולשמוח בזה, למרות שאת יכולה ליותר. את כמו אבא שלך בדיוק, היא לוחשת בינה לבינה, הפחד משתלט עליכם, ומתערבב עם הרצון הטוב. ואז, כשהם מתנגשים עם משהו אחר, זה מתפוצץ, והופך למחול דמעות וכאב גדול, שמסרב להפסיק לרקוד בתוכך. הוא מרצד בך, ואת לא מסוגלת להרפות ממנו, כל-כך נהנת להתענות, פוחדת שתעשי טעות אם תניחי לו להיעלם. פוחדת, פוחדת, פוחדת. מרבית חייך בעצם, עוברים בפחד.
אילו רק יכלה למצוא מענה לכאבים האלו, שחוזרים ונשנים, ומביאים איתם אכזבות וכעס, ולשנות טבעה, ולתת לראשה שקט ושלווה, מנוחה.
היא חיכתה שכל הנוסעים ירדו, ורק אז קמה, בתחושה מרה בבטנה. היא ירדה מהאוטובוס אט-אט, פוחדת שתקיא בכל תזוזה שתעשה.
אני רוצה אותו כאן לימיני, לשפוך רק לו את מה שבוער בפנים. אני רוצה אותו מנחם, מעודד, מלטף, מקשיב, אוהב.
היא צריכה חום ותמיכה, היא צריכה להתחיל להקדים עצמה לאחרים מדי פעם, אחרת תתרגל ותתקבע עם כאבה, כמו הבחילה בגופה.
בין רחובות ואנשים היא פוסעת, מדמיינת בראשה את שיחתם העתידית, האם עד אז תכאב, או שכאבה כבר יחלוף עד הערב? אין זמן לכאב, יש לו מרפא, היא שומעת את מה שהיה משיב לה על כך.
הוא בעצם פה, חי ונושם איתה, כואב איתה, ומתאכזב איתה, אך גם מרים אותה בחזרה, מייצב אותה על קרקע בטוחה.
אם רק היה כאן.
היא מגיעה לביתה עם אותה הרגשה רעה, והיא עולה במעלית הסגורה ואפופת הריחות. עולה בה אותה הרגשת חנק בשנית, ומסרבת להיעלם. היא פותחת את דלת ביתה, והבית כהרגלו נוהג. והכל שיגרתי ודוקר. אמא שלה מכירה אותה הכי טוב, ויודעת לזהות כל שריר בפניה ומשמעותיו, והיא רואה אותה ומתעלמת, שואלת דברים כהרגלם. והיא רוצה לומר יותר, היא רוצה לחבק, אבל גם היא, מפחדת. משהו עוצר בה.
והיא, כל-כך צריכה את החיבוק הזה, אם לא ממנו, לפחות מאמה. שום קירבה לא מתרחשת, והכאב ראש נהפך ליותר עוצמתי ומכביד. היא עושה עצמה כרגיל, כאילו שום דבר לא כואב שם בפנים, ומעיינת בדפים שנשארו על השולחן בחדרה, ויושבת על המיטה ומרוקנת את התיק, לוקחת נשימות גדולות בשקט, ומנסה לרוקן את הכאב מגופה.
"אסור לך להישבר" הוא אמר לה לפני שיצאה, "זו בעייה מוראלית אצלך, את נשברת". נכון, הוא צדק והיא הסכימה איתו. היא כמו כלי דק ועדין, שכל נגיעה קלה עלולה לשבור אותו. וזה מציק לה, וזה שהוא אמר את זה, ואמר נכון, עוד יותר הציק לה, אז היא פשוט יצאה, בלי לומר להתראות כמו תמיד, ובלי לחייך את החיוך הנצחי. היא חצתה את הכביש, ללא הצלחה לעצור את הדמעות החונקות. היא נעמדה בצד של התחנה, מסתירה פניה מהעוברים ושבים, מחכה שהדמעות יעברו ויפסיקו לחנוק. זה לא כל כך פשוט, ולא עובר כל כך מהר, זה רק מתעצם. המחשבות החוזרות על מה שקרה, מחריפות את המצב.
זה לא נורא, היא אומרת לעצמה, יגיע מחר, ואת תעברי את זה כמו גדולה, את מסוגלת, היא מחזקת, ומרפה.
אם רק משהו טוב היה קורה, שישכיח, אם רק היה מתקשר ומשמח.
אולי היא הייתה מסוגלת לצאת מזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
