נמאס לי להרגיש את הקנאה הזאת שמנקרת בי כל פעם שאני שומעת על זה ועליהם ועל שהכל סובב ככה ולא כמו שאני הייתי רוצה.

נמאס לי לחשוב שאני בסה"כ ידידה שלו למרות שאני לא אוהבת אותו, ושיש לו עוד ידידה ושאני מתחרה על תשומת לב כמו ילדה קטנה בגן למרות שיש לי בשפע, אני חושבת.

נמאס לי לדעת שהם נהנים בחוץ בזמן שאני סגורה כי לא מתחשק לי או כי אני סתם לא יכולה. זה גורם לי לקנא, והקנאה הפכה להיות כמו החברה הכי טובה והאובססיבית שלי.

נמאס לי שלמרות מה שכולם אומרים, אני עדיין מרגישה כמו כישלון בלימודים, אולי זה כי אני לא מאורגנת, לא מרוכזת, לא רוצה, לא מצליחה, לא יכולה ושאר "לא"ויים שמשמשים תירוצים כדי להמנע מקצת ללמוד ברצינות, חס וחלילה. תרגילים וקצת שיעמום עוד לא הרגו אף אחד, חוץ מאת הציונים שלי כמובן.

נמאס לי להסתובב בבית כמו גוויה, ונמאס לי לרצות לשנות את זה ונמאס לי שאין לי מספיק כוחות, בינתיים, בשביל להזיז משהו מהשרירים שנשארו לי, וגם זה בסימן שאלה.

נמאס לי לכתוב פוסטים של נמאס לי, כי לא באמת רע לי.

אני רק קצת בכיינית, אבל זה בסדר. מותר.