גבר של גברים

אל האור

5

הוא שקע לתוך שינה מוטרדת וחסרת מנוחה לאחר הליכת הרופא, והתעורר רק כשחש מגע קליל על מצחו. פקח את עיניו וראה מולו גבר צעיר, ממוצע קומה. שערו אדום-חלודה ושפתיו בשרניות מאוד. "שלום, שמי נמרוד, ואני כאן כדי להכין אותך לשחרור מבית החולים". אל המשפט הזה צורף חיוך יפהפה שחשף שיניים לבנות ואור עמוק בשתי עיניו הכחולות. הביט ארוכות באיש המחייך מולו ולא אמר מילה. אחר כך אמר: "שלום. אינני זוכר את שמי, אינני יודע מדוע אני כאן, ואין לי מושג לאן אני הולך מכאן". דמעה ירדה בזווית עינו, ותחושות בדידות וחרדה קשה החלו להעיק עליו.

נמרוד החזיק את ידו ואמר לו שהוא פסיכולוג של בית החולים, ויחד הם יעברו את מסע השחרור. נמרוד הוסיף שהוא יְלַמֵּד אותו לספר את הסיפור שלו מחדש, ולעולם לא יוכלו לפגוע בו כפי שפגעו בו. הבטתי בתדהמה בנמרוד, מסע, סיפור. מה הוא אומר לי לעזאזל? שיגיד לי מי אני.

כמו הצפיה שלו נשמעה בקול, נמרוד הוציא מכיס חלוקו תעודת זהות. הוא נתן לו אותה. פתח רועד את התעודה וראה את תמונתו, אמנם צעיר משהוא עכשיו, אבל הוא זיהה את הפנים. למטה היה כתוב: עידו הגלילי. נולד בתל אביב, הכתובת העכשוית - רח' הרצל 67 , נתניה, הגיל 25.  עידו אימץ את השם שכנראה הוא שלו, ואמר לנמרוד, "אז אני עידו למרות שאני לא זוכר שזה השם שלי בכלל". אבל בתוכי תוכו הוא ידע שזה שמו כי החרדה שרק החלה להתגנב לתוכו יצאה החוצה בצווחה אדירה. הוא החל לרעוד ולהזיע, והתלונן על כאבים אדירים בחזה. אני הולך למות הוא צעק.

נמרוד החזיק אותו בידיו ושאל אותו - למה אתה מפחד כלכך? אבל התקף החרדה הקשה לא אפשר לעידו לדבר. החרדה טרפה ואכלה בכל פה את פנים גופו. הוא עצם את עיניו ודמויות שדים ומפלצות נעו מול עיניו, וביניהם נעה דמות גברית גדולה אברה זקוף, ענק ומאיים, העטרה צבועה באדום לוהט. למראה הדמות הזו הוא התעלף.