גבר של גברים

8

למחרת כשעידו התעורר נכנס לחדר גבר בן 30 . על פניו חיוך מעורער קצת, ידיו נלפתו זו בזו ומצחו הגיר זיעה בלי סוף. "עידויוש, גבר שלי. מה שלומך, אהובי?" עידו הביט בו בתדהמה. אהובי? עידויוש? מי אתה הוא שאל בקול צרוד, ובגופו הרגיש סלידה עמוקה מהאיש הזה.אני הבחור שלך, מה פירוש מי אני? ענה הגבר. אתה בטוח, שאל עידו, כי בטח סיפרו לך שהזיכרון שלי לא משהו.

כמה פעמים באמת לבקר אותי כאן, שאל מייד עידו.

אנחנו גרים ביחד?

איך אתה הבחור שלי? התחתנו?

הגבר התישב מולו, ובאיטיות רבה, כמו הוא מדבר לקשה תפיסה ענה: שמי אליאב. אנחנו חיים יחד קרוב לשנה. לא התחתנו אבל חתמנו על חוזה חיים משותף, שמסדיר את יחסינו. ועכשיו אני פה בפעם הראשונה, כי לא ידעתי בכלל שנעלמת או שאתה מאושפז, כי הייתי בחו"ל.

אתה יכול להביא את החוזה אליי, שאל עידו? וגופו שידר לו אותות מצוקה קשים, סלידה, חוסר אמון ורצון לברוח.

עיניו של אליאב נפתחו-נקרעו בתדהמה? מה? אתה רוצה את החוזה? בוודאי ענה עידו, אני לא זוכר אותך, אני אפילו לא זוכר את עצמי, ואתה מביא לי חתיכה חשובה מהעבר שלי, למה יש בעיה?

לא, לא מה פתאום, בעיה? איזו בעיה? מחר אני מגיע עם החוזה.

כשיצא ממנו חש עידו הקלה עמוקה, כמעט לא הגיונית. ובביקור של נמרוד הוא שאל אותו על "בן הזוג" שלו. מה הוא יודע עליו, איך הם הגיעו אליו. לנמרוד לא היו תשובות, ותיכף רותי תיכנס ותדבר אתו. אח"כ נכנס דר' ביטון, שאל אותו שאלות כלליות, ולבסוף סיים בשאלה הנצחית: היתה לך יציאה? עידו הסמיק, אבל אמר שלא, ושאל מתי הוא יוכל להתחיל ללכת קצת. נמרוד התנדב להיות הסייע שלו בהליכה, ונקבעה שעה להמשך היום.

יש לי למה לצפות היום ומחר עברה מחשבה שמחה בראשי.