גבר של גברים

9

בבקר בבקר לאחר ארוחת הבקר הקלה, הביקור בשירותים, לבד, היציאה הנוחה והלא כואבת, מקלחת מרעננת, צחצוח שיניים וסירוק השיער, מבט ביקורתי בזקן הרגיש עידו מוכן להתחלות חדשות. באיטיות פשט את הפיג'מה מול המראה, והחל לענג את עצמו. יד ימינו שיחקה באברו, ובעטרתו בעוד ידו השניה שיחקה באשכיו ואח"כ אחת האצבעות נדחפה בעונג רב לפי הטבעת שלו. התחושה הגופנית היתה חזקה והרעידה את גופו. יפחות של תשוקה ועונג נמלטו מבין שפתיו, והוא האץ את קצב עיסוי אבר מינו, שהתקשח והתלהט והאדים ככרבולת של תרנגול צעיר.

הוא לא היה צריך להעביר שום תמונה בראשו, אף לא פנטזיה אחת. מגע גופני, אוננות מושכלת ומיומנת ולאחר כחמש דקות הוא השפריץ נוזל לבן, צמיג. הוא דאג שמעט מן הלבן הלבן הזה יישאר על אצבעו, וליקק אותו בתאווה רבה.

קפיצה זריזה למקלחת, וחזרה למיטה.

כשניגש  למיטתו ראה את גבה של רותי. רותי, איך מתארים את רותי?

אפשר לתאר את רותי דרך הצחוק הפעמוני מלא האושר שלה, עיניה החומות ומלאות האהבה והצוחקות ללא סוף.

אפשר לתאר את רותי דרך גופה השמנמן, הישוב על כיסא גלגלים, ומלא באהבה לכל העולם.

רותי.

עידו אהב אותה מהרגע שראה אותה.

בלי להסס הוא שאל אותה, אחרי שהציגה את עצמה, את יודעת שאני הומו, נכון?

צחוק הפעמונים עטף אותו בשמיכה צלילית מלאת הרמוניה ואהבה. מעולם לא חש כך, או לפחות זו היתה תחושה חזקה ובלתי אמצעית של מגע אינטימי עם אדם אחר.

בוא אספר לך מי אתה, אמרה רותי.

אז אתה גר ברחוב הרצל 67 בנתניה. הייתי שם. זה מגדל דירות ענק, ושם המשפחה שלך לא מופיע. על אחת מתיבות הדואר היה כתוב: יצחק בן שממית, ולידה בקטן - עידו, ללא שם משפחה. אני, אתה רואה, הוסיפה, לא יכולה לטפס, אז ביקשתי מנורית, הרגלים שלי, לטפס. טוב היא לא טיפסה, יש מעלית. היא הגיעה, צלצלה בדלת, ואף אחד לא ענה. לאחר כמה ניסיונות היא השאירה כרטיס ביקור על הדלת, וגם בתיבת הדואר שמנו נייר מכתבים רשמי של בית החולים. עד היום הוא לא חזר אלינו. המשטרה בררה לפנייתנו, אתה הרי יודע שזה אירוע פלילי מה שקרה לך, והתברר שיצחק בן שממית טס לחו"ל לפני חודשיים, ואף אחד אינו יודע היכן הוא.

שלחנו בקשה למשרד החוץ שיאתרו אותו, ועד עתה לא זכינו למענה. חיפשנו את משפחת הגלילי, ואתה לא הגלילי, לא נולדת עם שם המשפחה הזה. אף נציג של משפחת הגלילי בספרי הטלפונים מזהה אותך.

אז הבה ונראה - המידע בתעודת הזהות שלך מוביל אותנו לשום מקום.

אתה לא יודע מי אתה, אינך אפילו זוכר את התקיפה הפיזית שעברת

שבועיים תמימים היית מחוסר הכרה

אז איפה אנחנו עומדים, היא שאלה.

עידו קצת התעצב לעצמו, ותחושה עמוקה של בדידות אחזה בו. אולי אני גם לא עידו? מה זה הגלילי הזה?

תגידי, הוא שאל, אבל במשרד הפנים מכירים אותי, לא? יש להם פרטי הזהות שלי, לא?! בטח גם הצבא יודע מי אני.

רותי לא צחקה עכשיו, פניה נפלו, ועצב מלא רוך נשזר בעיניה.

אמשיך לקרוא לך עידו, היא אמרה, אבל כדאי שתדע שתעודת הזהות שלך מזויפת, רק העברית שאתה מדבר, חיתוך הדיבור והעכשוויות של השפה משכנע אותי שנולדת בישראל להורים ישראלים ממוצא יהודי, ככל הנראה.

פניו של עידו החווירו לגמרי.

הבקר מלא התשוקה, הפרחוני והמבטיח התפוגג לו . דמעות צרבו את עיניו, והוא ידע שהוא רוצה שרותי תחבק אותו. והיא חיבקה אותו, ילד קטן שכמוך, היא אמרה, ילדון מסכן שלי. אתה גם לא בן 25, הרופא אומר שאולי אתה בן 18, וגם גילינו אצלך בבדיקות הדם סימנים של סמים קשים.

מי אתה ילד?

מי אני, ילד?