גבר של גברים

אני נוסע רק באוטובוסים. אחד האוטובוסים החשובים ביותר בגוש דן הוא קו 63 שמחבר שלוש נקודות מפתח: חוף הים, דיזינגוף סנטר, עזריאלי.

ביום שישי, אתמול, בשעה אחת וקצת חזרתי הביתה. במרכז האקורדיון [זה אוטובוס דו-קרוני] עמד בחור צעיר, יפה תואר, שיער ארוך וגלי, שיניים לבנות, חזה מעט חשוף שמגלה הרבה יותר על מה שמסתתר תחת החולצה, בקיצור תאווה לעיניים. לידו עמד אחד משלנו מובהק, עדין, שחרחר, חולצת פסים לרוחב, אדום לבן, מכנסי ג'ינס שהבליטו טיפה'לה את החבילונת, ונעלי ספורט אדומות.
עומד הבחור ליד האליל ומעפעף לו ללא הכרה. מביט בעיניו ומוריד עיניו לחבילתו, ויפה התואר נשאר באדישותו. באמצע הוא מקבל שיחת טלפון וכל האוטובוס שומע על כך שהוא יהיה באודישן הראשון לסרט, שהוא מועמד מועדף ושהוא חוזר הביתה כי בשעה 3 הוא צריך להגיע למשמרת ב"ילו". בשלב הזה לי ירד החשק ממנו לגמרי, כי ה"טיפשות" שניגרה ממנו לכל רוחב האוטובוס לא אפשרה לי אפילו לפנטז אותו ללא בגדים, אבל הבחור שלנו, דבר לא הטריד אותו. מבטיו הפכו מצועפים ומזמינים יותר. מעברי העיניים מהעיניים לחלציים היו מהירים יותר, וההוא יפה התואר בשלב מסויים נעמד מול האדמדם. אבל, אללי, הפחד מדחייה, המודעות העצמית המטומטמת של הרבה הומואים דפקה את האדום. לי ממש נראה שבעל השיער היפה המתין ל"צעד" הבא, אבל האדום נשנק ודמם. רק בעומדו בפתח היציאה, לכשהבין שהפסיד, זרק מבט אחרון נוגה אל השחקן, וציפה אולי שירד בעקבותיו.

להגיד שלא הזדהיתי עם האדמדם יהיה שקר מוחלט.
לבי אתך בחור, היה אמיץ יותר בעתיד, שמעת שהוא שחקן, ושחקנים, רקדנים הם אנשים סובלניים, מקסימום היה אומר לך - אתה לא הטיפוס שלי או אני בענייני בנות.