החלטנו לצאת לסיבוב בעיר הגדולה שלומי ואני.
חזרתי אחרי שבוע לבית נקי ומצוחצח. הכל מסוייד, הכל במקום. כלים חדשים, מיטה חדשה, מה לא?!
גברים כמו שלומי צריך לשמור עליהם היטב, אלא ששלומי הוא גבר שהולך כשהוא רוצה, ואסור לרוץ אחריו, להתחנן, לבכות או לבקש שישאר.
בפעם הראשונה שפגשתי את שלומי, כשעוד לא הבנתי עם מי יש לי ענין, חיינו יחד חודשיים שלמים. לא רבנו, לא התקוטטנו, כלום. בוקר אחד הוא ניגש אלי ואמר לי: אני מחר לא כאן. די נבהלתי, ושאלתי אותו, מדוע, למה? הוא גירד את הראש ואמר לי: כי הגיע הזמן ללכת. ומי קבע שהגיע הזמן, שאלתי. הוא הביט בי עמוק בעיניים ואמר, שאין תשובות לשאלות כאלה. התחלתי לבכות, הוא הביט בי שוב ואמר לי, שהוא חשב שהוא חי עד עכשיו עם גבר ולא עם איזו טיפשה בכיינית. זו היתה סטירת לחי רצינית. מיד הפסקתי לבכות, התישרתי, הכנסתי בטן, ניפחתי שרירי החזה, ושאלתי אותו בציניות אם ככה הוא מעדיף אותי יותר. הוא הסתובב , ארז את חפציו והלך באותו היום.
החלטנו לצאת לעיר הגדולה שלומי ואני.
ארזנו את עצמנו על הג'יפ
לקחנו ארגז עם בירות, קופסה עם קונדומים, שמיכות.
כי שלומי ואני חובבים הפתעות, אורגיות פתאומיות וסקס בדרכים.
הגענו לתל אביב בלי הפתעות.
נכנסנו לאחד ממועדוני הביליארד, שלומי לא נכנס למועדונים של הומואים. הוא צד בשטח של ההטרוס.
משחק אחד שחקנו שנינו, ותוך כדי המשחק הוא התביית על שני בחורים צעירים ושחרחרים שנראו חרמנים להפליא, ולא ממש מתענינים בגברים.
- לפני שנים רבות אמר לי ידיד ותיק, שאהב לשכב עם גברים מהגדה, שאחת הדרכים לשכנע צעירים לשכב אתך, אם אין בחורה בסביבה שתאיים על האפשרות הזו היא להחמיא להם על הגוף שלהם, וליצור אווירה של "משחק של גברים", ש"במקרה" גם כולל פעילות מינית, בה אתה הפאסיבי כל הזמן, לכאורה -
אני לא אוהב את המשחקים האלה, אבל שלומי משתגע עליהם.
עלינו על הג'יפ לסיבוב מהיר, להראות להם איך הוא פועל, לתת להם הזדמנות לבחון את ארגז הבירות, ויצאנו מתל אביב, הכיוון דרום. כמובן שאפשר היה לנוע צפונה, אבל הבחורים היו צריכים טרמפ לעיר מגוריהם.
בדרך עצרנו, פרשנו שמיכה, דיברנו, צחקנו התערבנו והתפשטנו, כלומר שלומי ואני. הם רק פתחו המכנסיים ושלפו את מה "ששלפו". היה משהו אלים מאוד בהתנהגות שלהם, ודי מאיים. רמזתי לשלומי על כך, והוא חייך בפה מלא שיניים לבנות. הוא היה בשיא הריגוש שלו, אני כבר הייתי בשיא הפחד שלי, כי הבחורים הקרינו הרבה אלימות. זה לקח בדיוק עוד דקה כשהם התרוממו מהשמיכה, ואחד מהם הוציא אולר מכיס המכנסיים שלו, והתחיל לאיים על שנינו, השני לא המתין זמן רב אחרי חברו, וגם הוא הוציא סכין.
שלומי התחיל לצחוק. הוא נעמד. השתין בשלווה. התלבש למרות הצעקות והאיומים.
הם התבלבלו קצת וחשבו שאני החוליה החלשה. האלימות הופנתה לעברי. טפשים שכמותם.
לפעמים אני מתפלא מדוע אנשים מתיחסים למה שהם רואים כעובדה מוגמרת.
הענין הסתיים בארבע דקות של אלימות מזוקקת ויעילה מצדי ומצד שלומי.
העלינו את שני האדיוטים לג'יפ, נסענו לעיר שלהם ושמנו אותם באחד הגנים שם, והמשכנו הלאה.
היינו מלאי תשוקה, חרמנים נורא.
עצרתי את הג'יפ.
ירדנו
והשתוללנו הוא ואני.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
