גבר של גברים

אושר התעורר עם כאב בטן חזק. גניחותיו היו כל כך רמות שגם שלומי וגם אני רצנו אליו דואגים.

נסינו את כל תרופות הסבתא, וגם כמה תרופות שאינן של סבתא ודבר לא עזר להרגיע את הכאב.

צריך להבין, שאושר איננו ממש אזרח ישראלי, ולכן אין לו טיפול רפואי חינם, או מופחת תשלום, זה הטיפול הרפואי שאנחנו מקבלים, המתיימר להיות "חינם".

אבל, כשכואב לאדם, כשאדם סובל שאלות של "חינם" לא ממש חשובות, ולכן הזמנו מייד רופא.

הגיע רופא, משאת נפשה של כל אם הרוצה לחתן את בתה.

גבוה, תלתלים, גוף מעוצב [הולך למכון כושר, 4 פעמים בשבוע, שעתיים עבודה] לתפארת, עיניים חומות-ירוקות, שפתיים עבות, מהסוג שבא לך לנשוך, לנשק, ללקק [אוֹרי - זה היה בשבילך רמז לסוגי נשיקות שונים], קול מלטף [ואותנו חירמן לגמרי], כפות ידיים עדינות, ואושר נשבע שיש בהן גם חשמל.

הרופא הגיע, ואחרי הסקירה שעבר מייד אפשר היה לראות את הבזקי החשמל בעיני אושר, אבל כאב לאושר. הרופא, דר' טליק, אבל בשבילכם טליק בלי דוקטור , שאל אותו את השאלות הרגילות, וכנראה שהשדון האדיוט אכל איזה זבל בשוק.

אז קיבלנו רשימת תרופות ונוזלים לקניה, נתבקשנו להקפיד  על נוכחות סביב השעון ליד אושר, טליק השאיר מספר טלפון למקרה חירום [אם הוא עוד לא הבין שיהיו הרבה מקרי חירום, אז הוא תמים יותר ממה שאני מעלה על דעתי].

סביב השעון?

אני חייב להיות בעבודה [ ה-אקס התקשר והודיע על חתימת חוזה, ואני חייב להיות נוכח], שלומי מחוייב לתיקונים הקטנים שעליו לסיים.

מי יישב ליד אושר?

שמבאלה

ירדנו לדירה שלה. הצגנו בפניה את הבעיה, והגברת טובת הלב הביעה הסכמה. אבל היה ברור שעלינו לשלם לה תעריף ניו-יורק, כלומר, בדולרים לפי תעריף לאחות מוסמכת בניו-יורק. כי שמבאלה היא גם אחות מוסמכת.

הסכמתי כמובן.

יצאנו שלומי ואני לעבודת יומנו, וכשחזרנו ראינו את השדון הרזה ואת שמבאלה הגדולה יושבים וצוחקים בהיסטריה.

השדון רומז לי בעיניו, שיספר לי מדוע הם צוחקים.

סתם יום של חול.

הדירה המשופצת, מה ששלומי יכול לעשות בשבוע, השדון המטורלל שלי, הכל משדר משפחתיות.

לי מייגע ענין המשפחתיות. בטח משפחתיות בה אני מפרנס את אבי השדון.

בלילה אמרתי לשדון, שלח את אביך חזרה הביתה. אין לי כוח לטפילים, לא נראה לי שהוא ממש מעניין אותך.

אושר, תוך כדי ליקוק הפטמה השמאלית וצביטת הפטמה הימנית שלי, הרים ראש, וזוג עיניים כחולות מדהימות ביופין קורצות אלי, וידו מתעסקת עם הצינור שלי, כך שאני נתון לגמרי לחסדיו: תראה, אבא שלי עוד יומיים מתכונן לעזוב. קניתי לו כרטיס והוא הולך. אם לא ילך, אישית אזרוק אותו. אחר כך הוא מחייך אלי, ואומר: ימימה הולכת אתו.

אושר, רק אושר האושר הזה.

מה שהזכיר לי שצריך לחדש לאושר את ויזת התייר שלו, אם אני לא מעוניין בגירושו מהארץ.

יומיים אחר כך, אנחנו מלווים את אבי אושר וימימה בדרכם אל עתיד חדש יותר.

בדרך חזרה דרומה, על הג'יפ אנחנו נוסעים במהירות.  בכניסה לעיר עומדת דמות גדולה, ענקית.

שלושתינו מביטים בה בתדהמה.

הג'יפ נעצר

יש דיירת חדשה לדירה של ימימה.

קבלו את שאמבלה

שאמבלה, היהודיה השחורה הכי גאה שפגשתי בימי חיי. כל הדרך מוושינגטון די.סי לארץ הקודש, לאחר גיור חרדי למהדרין.

אבל על שאמבלה בהזדמנויות אחרות.

חזרתי לביתי. מעוני, מבצרי, טירתי ומה לא בעצם. חזרתי אל העיר שלי, הרחוב שלי, הריחות, החתולים בלילה וביום. ימימה, אושר שלומי ובמיוחד חזרתי אל הג'יפ האהוב עליי כל כך.

חזרתי לא שמח.

חזרתי עייף, חרמן, מרגיש זקן.

הזדקקתי ממש לשני הבחורים.

אין כמו השדון וכמו שלומי להריח את מצוקותיי מרחוק.

הם באו לקחת אותי משדה התעופה.

שניהם יפים, צעירים, עיניים מלאות אור.

חיבוק משניהם על מסלול בבית הנתיבות בבן-גוריון, ככה שכולם יראו איך שלישיית הומואים נפגשת, לקיחת המזוודות הישר לג'יפ הממתין.

קדימה דרומה.

בדרך הם מבקשים ממני לעצור ליד אחד "היערות" המלבלבים בעקבות הגשמים של החורף. אושר ושלומי מביאים שמיכה, תיק ובו יין וכריכים.

קומזיץ קטן לגבר שחזר מהחופשה.

השמיכה נפרשת, האוכל נאכל, שני השובבים מביטים בי, ומתחילים להתנשק זה עם זה, כדי לעורר אותי [לא ממש צריך היה להתאמץ, ובכלל שניהם תמיד מחרמנים אותי יחד ] , וכך התארגנה לה חגיגה קטנה וידידותית, ומלאת תשוקה על שמיכה באמצע "שום מקום".

חזרתי הביתה.

כשעלינו במדרגות, ימימה יצאה, ואתה אבי אושר. [מה הוא עדיין בארץ?] שניהם עלו אתנו לדירתי.

פתחתי הדלת, ונכנסתי לבית חדש.

הבטתי בשלומי - שלומי? שוב?

שלומי גיחך בהנאה.

אושר צחק

אבי אושר קרץ

ימימה לא התאפקה ונתנה לי נשיקה על הלחי.

חזרה לשגרה.

מוקדש ל- אוֹרי הילד עם הנקודה

הספינה הגיעה לאתונה. נתנו לו שלושה ימים "על החוף". כמובן שכולם בליווי צוות מהספינה. מי שלא התעניין בכך, יכל לקבל בית מלון באתונה [הכל שולם מראש.. מה אתם חושבים].

הייתי חרמן בצורה מדכאת ממש. הג'יפ היה בחניה בבן-גוריון, ועל כן נאלצתי להשתמש בתחבורה מקומית, ובקסמיי האישיים. כך שאלתי בקבלה היכן נמצאים הבארים האחרונים הראויים לביקור של "בני תרבות", ונשלחתי אחר כבוד לכמה כתובות.

נהג המונית שלקח אותי שם לב שאינני מתרשם ממש מהבארים האלה. הוא הסתובב ושאל באנגלית מה אני מחפש באמת. חייכתי אליו ואמרתי: Boys.

חמש דקות אחרי, אני נמצא באזור די אפלולי. פתחי בארים מוארים בצבעי סגול / אדום ובהם עומדים גברים לא ממש נעימים למראה.

קצת נבהלתי בהתחלה, אבל ידעתי שיש לי מספיק כסף גם לקנות סקס אם ממש ארצה, וגם לקנות דרך החוצה אם המצב יחייב.

נכנסתי לבאר השני ברחוב. צלליות  של נערים בחשיכה המוארת בקושי. הגעתי לבאר וביקשתי עארק. מייד הגיעו אליי שני צעירים, חייכו בפה מלא שיניים וממש הציעו את עצמם [לא, לא התרגשתי ממש]. מבט מקרוב גילה שבני 18 הם לא, ונערים הם כבר לא גם. היה להם ריח רע מהפה.

שילמתי עבור העארק ויצאתי.

זה לא קל לצאת מבאר שחושבים בו שאתה מכרה כסף. מייד נעמדים בדרכך כל העובדים ומנסים למנוע מי בעדינות ומי בפחות עדינות לצאת. ידיים גם נשלחות לעבר כל חלקי הגוף כדי למצוא את הכסף. [כל עוד אתה על הרגליים תקפיד שמרבית הכסף תהיה בנעליים :-) ]

ניערתי את הקרציות מעליי והלכתי לכיוון הבאר השני. ומי הולך ברחוב מולי? כמובן, "התאום" של שלומי. חיוך מקצועני ממנו אליי, ואני, בלי לחשוב פעמיים מחייך חזרה, ותוך חמש דקות אנחנו על מונית בדרך למלון.

היה לילה ארוך ומרגש במלון. "תואם שלומי" התמחה במיוחד במציצה/לקיקה מתוחכמת של הגוף ואבר המין. [אוֹרי - מצטער זה מקסימום הזימה שתקבל]. היה לי ברור שכסף יחליף ידיים, ולא הוטרדתי כלל. אפילו נתתי לבחור טיפ.

אני על ספינה בלב ים. הלפטופ פתוח עכשיו. יש לי תא גדול. מלון שלושים כוכבים.

אבל אין לי ולו גבר אחד לרפואה.

וזה מעצבן אותי מאוד.

כבר שני לילות אני הולך לישון לבד.

אף לא אחד מהגברים ה'זמינים' מתעניין בדוד הזקן ש'עושה עיניים' בלי להתבייש.

אף לא אחד מהמלצרים המגיעים בשעות לילה מאוחרות /בוקר מוקדמות מבין את הרמזים, ואחד זכה להצעה ישירה, הסתכל עליי בחיוך והלך. אוי לבושה!

עולם הולך וטובע.

כשנגיע ליוון, אני יורד מהאונייה ישר לבאר הראשון ומוצא לי זיון, לא אולי אלך לטייל בגן הציבורי הענק באתונה, לא אכנס לשירותים ואשמע את כל ה'בנות' מרכלות כמו ה'בנות' כאן, רק בשפה אחרת.

אז אין מלח

אבל מצאתי תמונה מדליקה במיוחד

טירוף חג הפסח משפיע אפילו על אנשים נטולי מחויבות משפחתית כמוני. כל שנה, ביום שלפני הפסח הענין צץ ועולה.

כל שנה, אני חוגג את החג עם עצמי ועם השותף התורן הנמצא בביתי, חוגג, כלומר אנחנו יוצאים לציד מקיף בדרום, בשבילים סמויים מן העין יש את מי לפגוש ולחגוג.

ומה השתנה ליל הסדר הזה משאר לילות הסדר?

הכל השתנה -

שלומי רוצה ליל סדר, ואין לו משפחה לחזור אליה. יש לו משפחה אבל הוא מנותק קשר עמה תקופה ארוכה מאוד.

אושר ואביו לא יודעים מה זה ליל סדר, ומה אכפת להם לחגוג בארוחה גדולה וכבדה חג של יהודים?

ימימה החוגגת עם השומר הגברתן למעלה מעונינת להביע תודתה לאקס שלי. משפחת ימימה ומקום המצאה הוא סיפור מוזר בפני עצמו, אבל שימימה תפתח בלוג ותכתוב בעצמה.

הבן של האקס רוצה לבוא, הוא מאוהב באושר מעל לראש

האקס רב עם הנוכחי שלו ורוצה לבוא

כמה אנחנו עד עכשיו?

האקס גם רמז שיש לו חבר חדש שהוא רוצה להכיר לנו.

האקס גם יודע שהבן שלו בא אלינו למטרות אושר

הבן של האקס יודע שאביו חי אתי, ויש לו חבר חדש

שלומי, אמרתי לשלומי, כולם רוצים ליל סדר. אני לא ממש מתענין ומעונין לחגוג חגיגה משפחתית. אני חושב שזו בדיחה כל מה שקורה כאן. אני הולך לשבוע, קבל פיקוד, אחריות תארגן את הכל, תאכיל את כולם, ויהיה לכם נפלא. אני אהיה ביוון, על אחד האיים.

נתתי לשלומי כרטיס אשראי, שאי אפשר למשוך יותר מהאשראי שהוקצב לו, העליתי עצמי על הג'יפ, והופ, אני בחיפה בדרך להפלגה על ספינת שעשועים גדולה.

נתראה אחרי החג.