אני לא אוהב את חוף הים, לא אהבתי מעודי וכנראה לא אצליח לאהוב עד יום מותי.
לא מתחרמן מהגופות המיטגנים בשמש
לא מתרגש מהחבילות הקטנות בבגדי הים הצמודים ומההיעדר חבילות בבגדי הים א-לה-בוקסר
הפטמות המזהיבות בשמש ובשמן הטיגון [ אפילו מקדם ההגנה גבוה] לא מעוררות את הפטישיסט
והרגליים נראות זוועה תחת השמש, כמו רגלי תרנגולת מוקפצות ומלבינות-משחימות.
אבל מה עוזרים לי כל הטיעונים, כשהבלונד רוצה ללכת לים?
אז לך, אני אומר לו
למה גם אני צריך ללכת למקום שאני שונא להיות בו
כי אנחנו זוג, הוא אומר, ואני לא רוצה בושות ליד ערימת הקשקשניות שיושבות ומרכלות בלי הכרה
אבל הקשקשניות הן חברות שלך לא שלי [ למי שלא קולט את שפת האוחצ'ות - קשקשניות = קשקשנים, זוגות של הומואים נשואים] אניטוען בלהט רב.
מותק, הוא מיישיר מבט ירוק, אזמרגדי וקר, אתה הבעל שלי, ואתה בא כי אני לא רווק והבנות מתות להכיר אותך.
אני שולף את נשק יום הדין:
דבירי, אבל אני יש לי כרס, גב שעיר, צפורנים מגעילות בכפות הרגליים, אני לא יפה, אני לבן, הם ימותו מצחוק כשיראו אותך אתי, וגם ישאלו אותך כמה כסף אתה מרוויח ממני, שווה לך כל זה?
אבל הבלונדי עיקש כמו קיר, הוא רוצה משהו אז הוא לא מוותר.
אוף, אף, אוף
אני לובש בגד ים מלפני חמש שנים [וואחד מכוער, מה זה מבליט את הצמידים], אני לא מתגלח, אני נועל כפכפים ישנים ולא אופנתיים, אני מוריד את כל התכשיטים, אני חוכך בדעתי אם להוריד את הפיאה [הרגתי אתכם עכשיו, ת'אמת...
] הורדתי גם אותה.
דביר, באף מורם ובחזות של פולניה נחושה מפליג יחד אתי לחוף הים.
טיפש, אמרתי לעצמי, טיפש דביר.
הגענו, החברים שלו, זוגות ההומואים המבחילים, המרוחים בקרמים, הצועקים את חשבון הבנק שלהם מכל "אביזר" אופנתי, הביטו בו, בי.. הוריקו, וקפצו בכוח את השפתיים שלהם כדי לא להתפרץ בצחוק.
טיפש דביר, אתה לא יודע איזו "זונה וותיקה" אני. רצית, קיבלת ועכשיו תשלם, טיפש.
חמש דקות אחר כך כבר הייתי בדרך הביתה.
<אין לי פיאה >
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
