גבר של גברים

אל האור

10

בשורות קשות נפלו על אוזניו של עידו. בכלל לא ברור אם הוא עידו, והוא צעיר ממה שכתוב בתעודת הזהות שלו. עכשיו הוא גם קולט שהוא היה קורבן לתקיפה אלימה ולהתעללות קשה בו, ושבית החולים הציל אותו ממוות, והוא גם מבין שאין לו ברירה אלא לפגוש את השוטרים, שעד עכשיו נמרוד ודוק' ביטון ניסו ל"חסוך" ממנו.

הוא ביקש מרותי שתשב אתו כשהשוטרים מתחקרים אותו. הוא חשש מהמפגש ולא הפסיק להזיע. רותי נתנה לו יד, ועטפה אותו בהמון רחמיה, כמו אם. "מצי זו אמא שלי?" חלפה בו מחשבת בזק מבהילה. מי זה אבא שלי?

שני השוטרים שנכנסו נראו נחמדים מאוד. הם לבשו בגדים אזרחיים, ומאחד מהם, גבוה מאוד ובלונדיני נדף גם ריח מעולה של מי גילוח ובושם. שלום, הוא אמר, שמי רפ"ק רצין, אני חוקר את הפרשה שלך, שהיא סתומה לגמרי עבורנו. השני הציג את עצמו, היי, שמי סמל לוי, ואני שותף של אבי בחקירה.

עידו שאל, מה אתם יודעים עד עכשיו, מי דיווח עליי?

רפ"ק רצין, אבי, ענה. קיבלנו שיחת טלפון למוקד. המתקשר היה גבר, ישראלי, ככל הנראה, שהודיע על גופה באמצע רחוב פין, בתחנה המרכזית. הגענו נועם, סמל לוי,  ואני למקום. סביבך התגודדו שלוש בחורות מסוממות, שני גברים שכבו לידך. נגשנו אליך, ומייד ראינו את הזוועה, היית עירום, שכוב על בטנך ומהישבן שלך הזדקר בקבוק קוקה קולה. חשבנו שאתה מת. אבל לוי, שם יד על הצוואר שלך, והתברר שאתה בחיים.

החקירות שלנו לא גילו לנו הרבה. הגבר שהתקשר לא זוהה עד היום, כך שאיננו יודעים מי הוא. שלוש המסוממות, לא ידעו מה לענות לנו, הן אמרו שהן שמרו עליך עד שתבוא המשטרה, כי אתה נורא יפה, ולא מגיע לך ככה למות. שני המסוממים אפילו לא ידעו שנרדמו לידך.

כל הנסיונות שלנו לתחקר את הקבועים ברחוב הובילו ל"אין מוצא". אנחנו באפילה מוחלטת, אין לנו קצה חוט, ואנחנו מקןווים שתוכל לעזור לנו. עידו הביט בהם בעצב עמוק, רק אתמול נודע לי שיתכן והשם שלי הוא לא השם שלי, שאני בן 18 ולא בן 25, שתעודת הזהות שלי מזוייפת. חשבתי שאתם תוכלו לעזור לי. רפ"ק רצין שאל אותו אם היו לו חלומות מפחידים, ואז הוא נזכר בחלום הנורא שהיה לו על הגבר עם העטרה הצבועה באדום. הוא הסמיק כשנזכר בחלום, וקצת היה לא נוח. היה לי חלום, אבל הוא נורא הומואי, אני יכול לספר לכם?

רותי לחצה את ידו בעידוד. רפ"ק רצין חייך בעדינות, לוי נע באי נוחות קצת על כסאו. הסיפור פרץ מפיו של עידו ללא מעצורים:

אני נמצא עם קבוצה של בנים בני גילי פחות או יותר באיזו מסיבה של הומואים. החברים שלי לקחו כל מיני דברים, שעוררו אותם, אני קצת לא רציתי, עד שהגיע גבר גבוה וחזק הביט לי בעיניים ואמר לי: אתה תשתה את זה. נבהלתי מאוד, ורעדתי ברגליים מרוב פחד. היה לו מבטא קצת "רוסי" . שתיתי והתעלפתי. כשהתעוררתי הגבר הזה עמד מולי, עירום, היה לו זין ענק, והוא צבע אותו באדום. הוא הכריח אותי למצוץ אותו, ואח"כ אנס אותי" דמעות ירדו מעיניו של עידו.

סמל לוי, אתה יכול לתאר את הפנים של הגבר הזה?

אבל עידו כבר היה מעולף על המיטה.

רותי נאנחה בצער. אבי תבוא מחר עם הצייר המשטרתי, מי יודע?

לוי, היא פנתה אל הסמל, ממה אתה מפחד כלכך? כולנו כאן מכירים את כולם. אין לך מה לפחד מכלום.

9

בבקר בבקר לאחר ארוחת הבקר הקלה, הביקור בשירותים, לבד, היציאה הנוחה והלא כואבת, מקלחת מרעננת, צחצוח שיניים וסירוק השיער, מבט ביקורתי בזקן הרגיש עידו מוכן להתחלות חדשות. באיטיות פשט את הפיג'מה מול המראה, והחל לענג את עצמו. יד ימינו שיחקה באברו, ובעטרתו בעוד ידו השניה שיחקה באשכיו ואח"כ אחת האצבעות נדחפה בעונג רב לפי הטבעת שלו. התחושה הגופנית היתה חזקה והרעידה את גופו. יפחות של תשוקה ועונג נמלטו מבין שפתיו, והוא האץ את קצב עיסוי אבר מינו, שהתקשח והתלהט והאדים ככרבולת של תרנגול צעיר.

הוא לא היה צריך להעביר שום תמונה בראשו, אף לא פנטזיה אחת. מגע גופני, אוננות מושכלת ומיומנת ולאחר כחמש דקות הוא השפריץ נוזל לבן, צמיג. הוא דאג שמעט מן הלבן הלבן הזה יישאר על אצבעו, וליקק אותו בתאווה רבה.

קפיצה זריזה למקלחת, וחזרה למיטה.

כשניגש  למיטתו ראה את גבה של רותי. רותי, איך מתארים את רותי?

אפשר לתאר את רותי דרך הצחוק הפעמוני מלא האושר שלה, עיניה החומות ומלאות האהבה והצוחקות ללא סוף.

אפשר לתאר את רותי דרך גופה השמנמן, הישוב על כיסא גלגלים, ומלא באהבה לכל העולם.

רותי.

עידו אהב אותה מהרגע שראה אותה.

בלי להסס הוא שאל אותה, אחרי שהציגה את עצמה, את יודעת שאני הומו, נכון?

צחוק הפעמונים עטף אותו בשמיכה צלילית מלאת הרמוניה ואהבה. מעולם לא חש כך, או לפחות זו היתה תחושה חזקה ובלתי אמצעית של מגע אינטימי עם אדם אחר.

בוא אספר לך מי אתה, אמרה רותי.

אז אתה גר ברחוב הרצל 67 בנתניה. הייתי שם. זה מגדל דירות ענק, ושם המשפחה שלך לא מופיע. על אחת מתיבות הדואר היה כתוב: יצחק בן שממית, ולידה בקטן - עידו, ללא שם משפחה. אני, אתה רואה, הוסיפה, לא יכולה לטפס, אז ביקשתי מנורית, הרגלים שלי, לטפס. טוב היא לא טיפסה, יש מעלית. היא הגיעה, צלצלה בדלת, ואף אחד לא ענה. לאחר כמה ניסיונות היא השאירה כרטיס ביקור על הדלת, וגם בתיבת הדואר שמנו נייר מכתבים רשמי של בית החולים. עד היום הוא לא חזר אלינו. המשטרה בררה לפנייתנו, אתה הרי יודע שזה אירוע פלילי מה שקרה לך, והתברר שיצחק בן שממית טס לחו"ל לפני חודשיים, ואף אחד אינו יודע היכן הוא.

שלחנו בקשה למשרד החוץ שיאתרו אותו, ועד עתה לא זכינו למענה. חיפשנו את משפחת הגלילי, ואתה לא הגלילי, לא נולדת עם שם המשפחה הזה. אף נציג של משפחת הגלילי בספרי הטלפונים מזהה אותך.

אז הבה ונראה - המידע בתעודת הזהות שלך מוביל אותנו לשום מקום.

אתה לא יודע מי אתה, אינך אפילו זוכר את התקיפה הפיזית שעברת

שבועיים תמימים היית מחוסר הכרה

אז איפה אנחנו עומדים, היא שאלה.

עידו קצת התעצב לעצמו, ותחושה עמוקה של בדידות אחזה בו. אולי אני גם לא עידו? מה זה הגלילי הזה?

תגידי, הוא שאל, אבל במשרד הפנים מכירים אותי, לא? יש להם פרטי הזהות שלי, לא?! בטח גם הצבא יודע מי אני.

רותי לא צחקה עכשיו, פניה נפלו, ועצב מלא רוך נשזר בעיניה.

אמשיך לקרוא לך עידו, היא אמרה, אבל כדאי שתדע שתעודת הזהות שלך מזויפת, רק העברית שאתה מדבר, חיתוך הדיבור והעכשוויות של השפה משכנע אותי שנולדת בישראל להורים ישראלים ממוצא יהודי, ככל הנראה.

פניו של עידו החווירו לגמרי.

הבקר מלא התשוקה, הפרחוני והמבטיח התפוגג לו . דמעות צרבו את עיניו, והוא ידע שהוא רוצה שרותי תחבק אותו. והיא חיבקה אותו, ילד קטן שכמוך, היא אמרה, ילדון מסכן שלי. אתה גם לא בן 25, הרופא אומר שאולי אתה בן 18, וגם גילינו אצלך בבדיקות הדם סימנים של סמים קשים.

מי אתה ילד?

מי אני, ילד?

8

למחרת כשעידו התעורר נכנס לחדר גבר בן 30 . על פניו חיוך מעורער קצת, ידיו נלפתו זו בזו ומצחו הגיר זיעה בלי סוף. "עידויוש, גבר שלי. מה שלומך, אהובי?" עידו הביט בו בתדהמה. אהובי? עידויוש? מי אתה הוא שאל בקול צרוד, ובגופו הרגיש סלידה עמוקה מהאיש הזה.אני הבחור שלך, מה פירוש מי אני? ענה הגבר. אתה בטוח, שאל עידו, כי בטח סיפרו לך שהזיכרון שלי לא משהו.

כמה פעמים באמת לבקר אותי כאן, שאל מייד עידו.

אנחנו גרים ביחד?

איך אתה הבחור שלי? התחתנו?

הגבר התישב מולו, ובאיטיות רבה, כמו הוא מדבר לקשה תפיסה ענה: שמי אליאב. אנחנו חיים יחד קרוב לשנה. לא התחתנו אבל חתמנו על חוזה חיים משותף, שמסדיר את יחסינו. ועכשיו אני פה בפעם הראשונה, כי לא ידעתי בכלל שנעלמת או שאתה מאושפז, כי הייתי בחו"ל.

אתה יכול להביא את החוזה אליי, שאל עידו? וגופו שידר לו אותות מצוקה קשים, סלידה, חוסר אמון ורצון לברוח.

עיניו של אליאב נפתחו-נקרעו בתדהמה? מה? אתה רוצה את החוזה? בוודאי ענה עידו, אני לא זוכר אותך, אני אפילו לא זוכר את עצמי, ואתה מביא לי חתיכה חשובה מהעבר שלי, למה יש בעיה?

לא, לא מה פתאום, בעיה? איזו בעיה? מחר אני מגיע עם החוזה.

כשיצא ממנו חש עידו הקלה עמוקה, כמעט לא הגיונית. ובביקור של נמרוד הוא שאל אותו על "בן הזוג" שלו. מה הוא יודע עליו, איך הם הגיעו אליו. לנמרוד לא היו תשובות, ותיכף רותי תיכנס ותדבר אתו. אח"כ נכנס דר' ביטון, שאל אותו שאלות כלליות, ולבסוף סיים בשאלה הנצחית: היתה לך יציאה? עידו הסמיק, אבל אמר שלא, ושאל מתי הוא יוכל להתחיל ללכת קצת. נמרוד התנדב להיות הסייע שלו בהליכה, ונקבעה שעה להמשך היום.

יש לי למה לצפות היום ומחר עברה מחשבה שמחה בראשי.

אל האור

7

דר' ביטון היה גבר גבה קומה, כהה ויפה תואר במידה. הוא לא היה "חתיך הורס" מהסוג שהומואים נופלים לרגליהם פעורי פה ומזילים ריר, כמו כלב בשעת קיץ חמה. הוא היה בנוי היטב, מושך. היה לו אף ישר ודק, עיניים בצורת שקד, שחורות, שיער מתולתל, ואצבעות ידיו היו ארוכות ארוכות.

זכרתי איך התענגתי על אצבעו התחובה בישבני, והסמקתי עד שורשי שערותיי כשנכנס לחדר. אבל הבנתי שאין לי ברירה, אני רוצה לדעת את האמת, את כולה, והוא יספר לי אותה.

עידו, עברת ניתוח קשה לאיחוי פי הטבעת שלך. עד היום הוזנת דרך הוריד, והגיע הזמן להזין אותך דרך הפה. עידו שלח ברופא מבט מפוחד. איך אצליח לחרבן? לא יפתחו לי הפצעים? אל דאגה אמר דר' ביטון, אתה תתחיל במזון רך ולא מוצק, ונראה לאן מתקדמים מכאן. ומתי אני משתחרר, ולאן אני משתחרר. נמרוד, פנה דר ביטון לפסיכולוג, הוא לא יודע איפה הוא גר, שמת לב? מהמבט שהשניים החליפו ביניהם הבין עידו שהם זוג. הוא התכווץ קצת לתוך עצמו, מול האינטימיות הסמויה-הגלויה הזו בין שני הגברים האלה.

אבל נתתי לו את תעודת הזהות, אמר נמרוד, והוציא אותה מחדש ונתן לי אותה. חיפשתי בקדחתנות את הכתובת - רחוב הרצל 67 , נתניה. עידו הביט שוב בשניים. איך מנתניה הגעתי לכאן? ונמרוד סיפר לו שוב איך הובא לבית החולים. דר' ביטון סיפר לו בהרחבה על תהליך שיקום פי הטבעת שלו, ועדו הסמיק שוב כשנזכר באצבע החודרנית בפי הטבעת שלו. דר' ביטון חייך לעצמו, ואמר לו בקלילות שלא יתבייש, מה כבר קרה?

ואז עידו פנה אל נמרוד, תגיד התקשרתם למישהו בכתובת שלי?

נמרוד הזעיף קלות את פניו, ואמר שזה תפקיד המשטרה, ובאמת כבר יומיים חוקרי המשטרה רוצים לדבר אתך, ואני מונע מהם. אתה חושב שאתה יכול לפגוש את המשטרה? עידו הביט בדר' ביטון, מתי אני משתחרר? מי משלם עבור הטיפול? מה קורה אתי?

דר' ביטון הרגיע את עידו ואמר לו שלא ישתחרר מחר, אלא יעבור לחדר שיש בו עוד חולים, וכן שרותי, העו"ס של המחלקה תבוא בקרוב לפגוש אותו. התחלתי להתבלבל. ואיפה אתה תהיה? אתה תשמור אתי על קשר, שאל עידו. אל דאגה עידו, דר' ביטון ואני "אימצנו" אותך. אתה "הבייבי" שלנו בבית החולים, וכל דבר עובר דרכנו. חשוב שתנוח ותאכל משהו.

דלת החדר נפתחה וגברת אמהית ושמנמנה נכנסה עם עגלת המזון של בית החולים, הביטה בעידו, חייכה חיוך גדול, יוווווו, כמה שאתה יפה, היא חייכה, לא פלא שהזוג אימץ אותך. קח תאכל, שמה מולי מגש, עליו צלחת מרק, גבינה לבנה, גביע אשל ופרוסת לחם דקיקה . בתיאבון. אני אדאג לך יפיוף. שמי רחל.

אל האור

6

נמרוד ישב לידו כשהתעורר. החרדה העמוקה שאחזה בו טרם חלפה ונראה שנמרוד ממש רוצה לדעת מה עבר לו בראש לפני שהתעלף. אבל הוא התבייש לספר לו סיפור כזה.  נמרוד התחיל : אל תתבייש ואל תתרגש, בבקשה, אבל אתה הומו?  השאלה הפתיעה אותו בישירות שלה, וכאב חד עבר בגופו מקצה הבהן עד קצה הקרקפת. מה? למה אתה רוצה לדעת? מה אכפת לך? ומייד עבר למתקפה: אני לא יודע מי אני, עידו או לא עידו, איך הגעתי לכאן, האם יש לי או אין לי קרובים בעולם, איפה אני גר, ואתה שואל אותי אם אני הומו? למה? אתה הומו?

נמרוד חייך בעדינות ואמר: כן, אני הומו. גם הרופא שמטפל בך הומו, ושנינו ביקשנו באופן מפורש להיות המטפלים שלך והמלווים שלך. תדהמה אחזה בי. התחושה של המצאות בעולם של הזייה התעצמה לה. שום דבר לא היה יציב, הכל נוזלי לגמרי. שברתי את ראשי - איפה אני? מי אני? איך הגעתי לכאן? הלוואי והייתי זוכר משהו.

תגיד, עידו פנה לנמרוד, האם ישנה אפשרות שתספר לי למה אני כאן? ככה בתור התחלה, לצורך בנית אמון מצדי? נמרוד היסס שניה, ואז כמתוך החלטה קשה הוא פתח: הגעת לכאן לפני שלושה שבועות. פצוע, חבול, על סף מוות. בפי הטבעת שלך היה תקוע בקבוק זכוכית. מצאו אותך שני מתנדבים של המשמר האזרחי באחת הסמטאות באזור התחנה המרכזית בתל אביב. אתה נמצא בבית החולים תל השומר, במחלקה כירורגית, בחדר התאוששות שהוקצה רק לך. הניתוח שעברת ארך כשלוש שעות. לקח לך שבועיים וחצי להתאושש ולצאת מהקומה - העילפון בו היית שרוי. בין לבין נאלצנו לקשור אותך למיטה כיוון שהשתוללת ופגעת בעצמך. מילאנו אותך בסמי הרגעה, הרדמה. לא אכלת כבר שלושה שבועות. אתה רעב?

אני רעב?

למשמע דבריו עידו נרגע לגמרי. נראה כמו הוא שוקע עמוקות לתוך עצמו. פניו החווירו והאדימו, אבל אף תגובה אחרת לא הגיעה ממנו. נמרוד רצה לדעת מהו חושב? מה מסתתר בקופסה היפה הזו שהיא פניו. אלא שעידו בחר בשתיקה. לשאלת "אתה רעב?" נראה שמשהו זע ונע בו. בנמרוד  צף חלקיק מחשבה, אותו הוא גירש בזעם, שלו חיבק את עידו יתכן ומשהו היה קורה אצל הבחור הזה.

אתה רעב? חזר על שאלתו.

מותר לי לאכול? אני יכול לחרבן?

נמרוד חייך בשמחה. הוא קם ואמר לעידו שהוא מזמין את הרופא המטפל, דר' ביטון לשיחה.

אל האור

5

הוא שקע לתוך שינה מוטרדת וחסרת מנוחה לאחר הליכת הרופא, והתעורר רק כשחש מגע קליל על מצחו. פקח את עיניו וראה מולו גבר צעיר, ממוצע קומה. שערו אדום-חלודה ושפתיו בשרניות מאוד. "שלום, שמי נמרוד, ואני כאן כדי להכין אותך לשחרור מבית החולים". אל המשפט הזה צורף חיוך יפהפה שחשף שיניים לבנות ואור עמוק בשתי עיניו הכחולות. הביט ארוכות באיש המחייך מולו ולא אמר מילה. אחר כך אמר: "שלום. אינני זוכר את שמי, אינני יודע מדוע אני כאן, ואין לי מושג לאן אני הולך מכאן". דמעה ירדה בזווית עינו, ותחושות בדידות וחרדה קשה החלו להעיק עליו.

נמרוד החזיק את ידו ואמר לו שהוא פסיכולוג של בית החולים, ויחד הם יעברו את מסע השחרור. נמרוד הוסיף שהוא יְלַמֵּד אותו לספר את הסיפור שלו מחדש, ולעולם לא יוכלו לפגוע בו כפי שפגעו בו. הבטתי בתדהמה בנמרוד, מסע, סיפור. מה הוא אומר לי לעזאזל? שיגיד לי מי אני.

כמו הצפיה שלו נשמעה בקול, נמרוד הוציא מכיס חלוקו תעודת זהות. הוא נתן לו אותה. פתח רועד את התעודה וראה את תמונתו, אמנם צעיר משהוא עכשיו, אבל הוא זיהה את הפנים. למטה היה כתוב: עידו הגלילי. נולד בתל אביב, הכתובת העכשוית - רח' הרצל 67 , נתניה, הגיל 25.  עידו אימץ את השם שכנראה הוא שלו, ואמר לנמרוד, "אז אני עידו למרות שאני לא זוכר שזה השם שלי בכלל". אבל בתוכי תוכו הוא ידע שזה שמו כי החרדה שרק החלה להתגנב לתוכו יצאה החוצה בצווחה אדירה. הוא החל לרעוד ולהזיע, והתלונן על כאבים אדירים בחזה. אני הולך למות הוא צעק.

נמרוד החזיק אותו בידיו ושאל אותו - למה אתה מפחד כלכך? אבל התקף החרדה הקשה לא אפשר לעידו לדבר. החרדה טרפה ואכלה בכל פה את פנים גופו. הוא עצם את עיניו ודמויות שדים ומפלצות נעו מול עיניו, וביניהם נעה דמות גברית גדולה אברה זקוף, ענק ומאיים, העטרה צבועה באדום לוהט. למראה הדמות הזו הוא התעלף.

אל האור

4

מול עיניו נגלה גבר גבוה, שחרחר עוטה חלוק לבן, על כיס שמאל של חלוקו סמליל בצבע אדום, בו בעיקר ראה דמות נחש מתפתלת על ענף או עמוד. הגבר הביט בו לאורכו ולרוחבו, מעיניו בלטה הערכה עמוקה, וסומק קל כיסה את לחייו. "אני מצטער שהפרעתי לך" אמר , והוסיף מייד, "אני חייב לבדוק אותך".

הסתכלתי ברופא לרגע קצר, הוא מצא חן בעיניי, אבל התביישתי. מה הוא ראה לפני שאמר לי שלום? האם הוא ראה אותי מענג את עצמי?

אני מתבייש הוא ענה לרופא. הרופא חייך בעדינות ואמר לו, שאין לו משהו "חדש" או שונה שהוא לא ראה אצל מטופליו הרבים מאוד. וכך, הרופא ניגש אליי, הוא בדק את מצחי, ומגע ידו הזכיר לי מייד את היד ההיא שליטפה אותי. הוא הסיר את השמיכה עד למותניי והחל בבדיקה רצינית , שכללה מגע, תיפוף, הרכבת ססטוסקופ, שמיעת החזה מקדימה ומהגב. הבדיקה עוררה בו תחושות ישנות-חדשות. הזקפה שלו היתמרה ללא בושה, והרופא, עדין, רגיש כמו לא שם לב בכלל.

אחר כך, הרופא אמר שהוא חייב לבדוק אותו ברקטום, כיוון ששם הוא ניתח לפני כשבועיים. הוא התחיל להזיע, וכאבים וחרדות צצו בקצב מטורף בראשו. גופו הגיב כמו הוא נמצא תחת מתקפה אלימה של מכות, צביטות, שריטות. כל עצב כאב, וכל שהוא רצה היה לברוח.

"אני לא רוצה" הוא אמר לרופא, "אני מפחד" הוא אמר לרופא. "אתה לא תיגע בי שם!" הוא צרח. "אני רוצה ללכת הביתה!" הוא בכה. הרופא באדישות מעושה, לבש כפפה לבנה על ידו הימנית, סובב אותי בעדינות, הרגשתי משחה קרירה נדחפת לפי הטבעת שלי, אחר כך הרגשתי אצבע חקרנית ארוכה בתוך החור המתוק שלי. הכל נעלם, ורק תחושת עונג מטורפת השתלטה עליי. התחלתי להניע את ישבני קדימה ואחורה, ויללת תשוקה נפלטה מפי. ידי נשלחה אל אברי הזקוף וליטפה את עטרתו.

ושוב העונג השמיימי נעלם לו. הרופא הוציא את אצבעו ובקול רגוע לגמרי אמר: אני חושב שמחר אתה יכול להשתחרר.

לאן אני משתחרר? הוא קלט מייד שאיננו יודע את שמו, שאין לו שמץ של מושג איך ולמה הגיע לבית החולים, מדוע נותח/טופל בפי הטבעת, שבועיים אני כאן? מי אני? החרדה שנעלמה חזרה חזקה ומפחידה יותר מתמיד. הוא עצם את עיניו בעוצמה וצבעים אדומים, צהובים הסתחררו מול עיניו העצומות. הוא פקח את עיניו ושאל את הרופא, אתה יודע מה השם שלי? מי אני?

הרופא החוויר לרגע, אחר כך הסתובב ואמר: אני אבקש ממישהו שיכנס לדבר אתך.