לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


הבלוג שלי, סתם בלוג נורמאלי ומוזר...


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


1/2015

פקידת הקבלה לש"ם


פקידת הקבלה לש"ם/ blabla??

"שלום אדון לוינסקי, אני מיכל ואני כאן לשירותך" מולי עמד אדם בשנות החמישים לחייו. המשמעות היא פשוטה: להגיע לכאן הוא לא ציפה.

"איך...איך את יודעת את שמי?" חייכתי, זאת אחת מהשאלות הקבועות שהם שואלים. זאת, ו"איפה אני" או "אני מת?". מעטים מחזירים לי ברכת שלום.

"הוא מופיע לי פה במחשב" הצבעתי על המסך שיושב על שולחני. מסך לא מחובר. יותר קל להגיד את המשפט הזה מ"ברגע שהגעת הופיעו פה טפסים".

"רגע, איפה אני? מי את?"

"אני מיכל, ואם תשב אני אסביר לך הכול"

" זה בסדר, אני מעדיף לעמוד"

"אני מתעקשת, שב בבקשה" על טעות לא חוזרים פעמיים. בהתחלה נתתי לאנשים להמשיך לעמוד אבל אחרי שאחד התעלף ממה שאמרתי לו החלטתי שהגיע הזמן לשנות נהלים. לא שיש סכנה מההתעלפות, אבל זה פשוט עיכב לי את לוח הזמנים, ואז לך תגיד לאדם תמתין בבקשה עם המוות שלך, פשוט האדם שמת לפניך כרגע מחוסר הכרה.

הוא התיישב.

"דבר ראשון שעליך לדעת אדון לוינסקי, זה שאתה כרגע נמצא בשערי שמיים. התחנה הבאה שלך מכאן היא חיי נצח באחד ממדורי גן עדן שלנו. אני כאן כדי לעבור איתך על רשימת החטאים שלך אל מול רשימת המצוות שעשית וזאת כדי להחליט, ביחד איתך, לאיפה הכי יתאים לשלוח אותך" האמת היא, שתפקידי האמיתי הוא לתת לו תחושה שיש לו יכולת להשפיע. בעבר לא היה את תפקיד פקידת קבלת לשערי שמיים (או בקיצור לש"ם). בתקופה ההיא הנשמה הייתה מגיעה ישירות למדור שהוחלט עליו על ידי שופטי שמיים, אבל אז התחילו המהומות. הנשמות החדשות תמיד היו בהלם, התלוננו, אמרו שזה לא מגיע להן ושהן היו צדיקות גדולות בעולם הקודם. הנשמות הישנות רטנו על זה שכל נשמה חדשה עושה כל כך הרבה מהומה וכבר אי אפשר ליהנות מהעולם הבא בשקט. כל הרעש הזה הפריע לאלוהים לעשות זיווגים, ולכן החליטו ליצור שער קבלה, מישהו שיקבל את האנשים ויסביר להם למה הם נידונו למדור שהם נידונו אליו. כאן אני נכנסת לתמונה.

אני עוברת איתו על כל שקר, קללה, גנבה או הזכרת שמו לשווא שהוא אמר ועשה בחייו. הוא מסביר לי, מנסה להיזכר ובעיקר תמיד, אבל תמיד מופתע מזה שהכול נירשם. אפילו הרבי הגדול שהגיע אלי אמר לי שהוא לא האמין שאלוהים כל כך מדוקדק.

אחרי זה אני עוברת איתו על כל המצוות שהוא עשה במהלך חייו ולבסוף מסכמים. רואים כמה מעשים טובים לעומת רעים יש לו, ואז אני אומרת לו מה גזר הדין.

"טוב אדון לוינסקי, ניראה כי סה"כ אתה בהפרש של ארבעים ושניים מעשים טובים מרעים. מצב כזה מזכה אותך בלהגיע למדור גן עדן רמת C."

"אהה...יופי יופי..." הוא מהנהן.

אני מגישה לו כרטיס ואומרת לו להמשיך לדלת שנמצאת מאחורי.

"רגע, אבל מה יקרה עכשיו?"

"עכשיו אתה תעבור את הדלת ותגיע למדור שלך. שם תבלה עד עולם." הוא שוב מהנהן, לוקח מידי את הכרטיס, קם והולך לכיוון הדלת. הוא עומד מול הדלת, שם את ידו על הידית, ומסתכל עלי כדי לקבל מבט מאשר. אני מהנהנת והוא מחזיר את מבטו קדימה. לוקח נשימה ופותח את הדלת. וכך הוא המשיך אל העולם הבא. משאיר אותי כאן, שוב לבד. עד הנשמה הבאה.

 

בדקות הבודדות שיש לי בין נשמה לנשמה אני תמיד נזכרת בחיי הקודמים, באיך הגעתי לכאן. אז. גדלתי במשפחה אוהבת, אבא, אמא, אח ואחות גדולים. בת זקונים. להגיד שלא האמנתי באלוהים זה עוד להחמיא לאמונה שהייתה לי. לא חשבתי על אלוהים. בשום צורה. לא הקדשתי מחשבה בודדת להאם הוא קיים, האם יש חיים אחרי המוות, מה מותר ומה אסור, בשר חלב. כלום. כל אלו לא העסיקו אותי. דבר אחד העסיק אותי בחיי: ליהנות. וכמה שנהניתי. אהבתי את האקסטרים והאדרנלין. לא פחדתי מהמוות. לא האמנתי במוות. קפצתי באנג'י, עשיתי סופרמן, קפצתי מגבהים, צניחה חופשית. אך אקסטרים זה יקר, וככה הגעתי לספורט החביב עלי ביותר היום: הליכה על חבל. התחלתי עם זה כשהתחיל להיגמר הכסף. קניתי חבל והתחלתי להתאמן. נהפכתי להיות ממש טובה. מצאתי קבוצה של אנשים שהולכים על חבל מקצועית. התחלנו ללכת יותר ויותר בגבהים. היינו הולכים בין בניינים, קניונים, מפלים, צוקים. כל דבר בין גבהים.

באחת הפעמים, קשרנו את החבל בין שני צידי קניון ענק, נקודה מוכרת. נקודה כואבת. הראשון הלך, השני עבר, השלישי סיים ואז הגיע תורי. שמתי את הרתמה, נשמתי עמוק והתחלתי לצעוד. בערך באמצע החבל זה קרה. חריקה, צעקה, קריעה, נפילה. איבוד הכרה. וככה הגעתי לכאן.

 

החדר הזה הוא המשרד שלי. הוא צבוע בצע כחול שמיים, והרצפה שלו לבנה. בצד מוסתרת מכונה שכל הזמן מוציאה עשן ככה שזה ניראה כאילו אתה דורך על עננים. על התקרה יש מקרנים שמקרינים באופן קבוע אנימציה של עננים שטים. בזכות כל אלו החדר הזה, במבט ראשוני, ניראה כאילו אתה באמצע השמיים. עיצוב דיי מוצלח לדעתי. עיצוב שלי.

כשאני הגעתי לכאן, המקום נראה כמו משרד מפואר.

"שלום גברת מירון, אני שמואל ואני כאן לשירותך"

"היי" שתקתי. לא הבנתי. הזיכרון האחרון שלי היה החבל נשמט מתחת לרגלי. מיליון מחשבות עברו בראשי אבל אף אחת מהן לא הייתה קרובה לאמת. חשבתי אולי איבדתי את הזיכרון והרגע הוא חזר, אולי זה סתם היה חלום, אולי אני בכלל כרגע בבית חולים. אף אחד מהם לא כלל מוות. בגלל שכל אחת מהמחשבות לא היו ראויות להוציא מהראש, המשכתי לשתוק .

" את לא רוצה לשאול אותי כלום?" הנדתי לשלילה, מקווה שהשיחה תסתיים כמה שיותר מהר והזיכרון שלי יחזור אלי.

"הא, זה חדש..."

"אני אמורה לשאול משהו?"

"לרוב מי שמגיע לכאן מלא בשאלות"

"כמו מה?"

"איפה אני? מי אתה? אני מת? לא נפלתי? מה השעה? את יודעת, שאלות..."

"טוב" המשכתי לשתוק. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. רק רציתי לחזור למיטה שלי ולעשות בקרת נזקים שעוללתי לחיי בזמן שלא זכרתי מי אני.

"את לא רוצה שאני אענה לך על כלום?"

"לא" וכך המשכנו לשתוק. קיוויתי שהשתיקה תשבור אותו והוא ישחרר אותי לדרכי. לחיים.

"טוב, תיראי, גם אם את לא רוצה, ברשותך, אני אענה על שאלות אלו"

"אם אתה מתעקש..."

"דבר ראשון שעליך לדעת גברת מרון, זה שאת כרגע נמצאת בשערי שמיים. התחנה הבאה שלך מכאן היא חיי נצח באחד ממדורי גן עדן. אני כאן כדי לעבור איתך על רשימת החטאים שלך אל מול רשימת המצוות שעשית וזאת כדי להחליט, ביחד איתך, לאיפה הכי יתאים לשלוח אותך"

"רגע, אתה בעצם אומר לי שאני מתה?"

"כן, מתת והנשמה שלך הגיע לכאן" שתקתי לרגע, ואז הרגשתי את זה מגיע. צחוק ענקי יצא ממני. צחקתי לפחות במשך חמש דקות שלמות. כאבה לי הבטן אבל פשוט לא הצלחתי להפסיק. כל פעם שכמעט נרגעתי הסתכלתי על המבט הרציני שלו והצחוק נדלק מחדש. לבסוף, אחרי שהצלחתי להירגע, הוא דיבר.

"תיראי, אני מבין שאת קצת בהלם"

" לא בהלם, פשוט מנסה לחשוב מי מהחברים שלי העלה את המתיחה הזו. זה דניאל? הוא אמר לך להגיד את זה?"

"לא, זאת לא מתיחה, את באמת מתה"

"מצטערת, אני לא יכולה להאמין לך. מי זה היה? יעל? מתאים ליעל לעשות משהו כזה..."

"גברת מרון, זאת לא מתיחה. את באמת מתה" הוא עדיין היה רגוע.

"תכף גם תגיד לי שיש אלוהים"

"נכון, יש, ואני במקומך לא הייתי מזכיר את שמו שוב לשווא."

"אתה צוחק, נכון?"

"לא, זה חטא וזה יתווסף לרשימת החטאים שלך..."

"לרשימת המה?" הוא פתח מגילת עור ארוכה.

" רשימת החטאים והמצוות שלך" למרות שהתחלתי להאמין לאדם שמולי לא יכולתי להגיד זאת בקול. אם זאת באמת מתיחה הם בחיים לא ישכחו לי את זה.

"תוכיח"

"להוכיח מה?"

"תוכיח שאלוהים קיים. תוכיח שאני מתה. תוכיח שכל מה שאתה אומר זה אמיתי. לא קונה את זה. לא מאמינה לך."

הוא הסתכל עלי המום.

"מה יגרום לך להאמין?"

"לא יודעת...איך אתה מוכיח לאחרים?"

"אני לא...הם פשוט...מאמינים"

"אז אני לא. ועד שאתה לא מוכיח אני לא עוברת איתך על שום רשימה." ואז הוא נעלם.

 

עברה שעה, עברו שעתיים, ושום דבר. רק אני, בבד. עד שפתאום הגיעה נשמה אחרת. פשוט צצה מולי. הסתכלה עלי.

"איפה אני?" הסתכלתי עליה המומה. לא ידעתי מה לעשות. קמתי מהר ונעמדתי מולה.

"מי את?"

"אני מיכל"

"מה את?"
"אני בנאדם, בדיוק כמוך."

"איך הגענו לכאן?"

"מתנו"

"ביחד?"

"מה זאת אומרת?"

"את מתת איתי?"

"לא...זאת אומרת, לא ניראה לי. אולי. לא יודעת"

"מה זאת אומרת לא יודעת?"

"תיראי, אני בדיוק כמוך, אני הגעתי לכאן, היה כאן מישהו שאמר שהוא יעבור איתי על חטאים או משהו ושאני אגיע לגן עדן ושטויות כאלו"

"אז כאן זה גן עדן?"

"מה? לא. לא חושבת"

"אז מה זה כאן?"

"אמ...לא יודעת?"

"אז מה כן את יודעת בכלל?"

"שאני מתה." ואז הוא הופיע משום מקום.

"אז עכשיו כפתרנו את בעיית האמונה, אפשר להמשיך?" הסתכלתי עליו בהלם.

"אמ..כן. נגיד ש"

"יופי, אז שבי בבקשה."

"רגע, מה עם..." הסתובבתי אחורה אבל היא כבר לא הייתה שם.

"העברתי אותה לפקיד אחר"

"יש עוד פקידים? כמוך?"

"כמובן! את חושבת שאני יכול לטפל לבדי בכל הנשמות שמתות בכל יום?"

"לא...?"

"תשובה נכונה. שבי בבקשה, יש לי עוד כמה נשמות לטפל בהן היום."

"בסדר, בסדר". וככה התחלנו. עברנו על כל המגילה. כל חטא, כל מעשה טוב. ככל שהתקדמה הרשימה התחלתי להרגיש יותר ויותר רע עם עצמי. תמיד האמנתי שהמצוות בתורה הן שטות ומה שחשוב זה להיות אדם טוב. אבל אני לא הייתי. הייתי אנוכית. עשיתי רק מה שטוב לי. ייפיתי את המציאות לפי אמונתי. לא תרתמי בחיי. וככה הגענו לסיכום.

"אז יש לך 127 חטאים יותר ממעשים טובים. כאשר כמעט כולם הם חטאים קלים."

"אז...מה זה אומר?"

"זה אומר שאת הולכת למדור גן עדן F שלנו."

"ומה זה אומר?"

"את תכף תגלי לבד"

" אני עומדת לחיות שם לנצח?"

"כן"

"יש שם מישהו שאני מכירה?"

"האמת? אין לי מושג"

"אתה יכול לברר בבקשה?" הסתכלתי עליו במבט מתחנן. " אני לא רוצה לבלות את הנצח לבד".

"מהרישומים שלי, נכון להיום במדור זה יש רק עשר נשמות. אף אחד מהן לא נפגשה איתך במהלך חייך." הוא חייך אלי חיוך מנחם, והגיש לי כרטיס. הסתכלתי על הכרטיס במבט מבולבל.

"זה הכרטיס שלך לעולם הבא. בבקשה תיקחי אותו, ותעברי בדלת מאחורי." לקחתי את הכרטיס שעליו כתוב את גזר דיני וניגשתי לדלת. נגעתי בידית שלה, ופתאום חילחלה לי משמעות הדברים שהוא אמר. פתאום הרגשתי את הבדידות העצומה שעומדת להיות לי. אומנם לא הייתי אדם טוב במיוחד, אבל גם לא הייתי בן אדם רע. אני לא מוכנה לבלות את שארית חיי לבד. זה העונש הכי קשה שאפשר לקבל. הורדתי את היד מהידית והסתכלתי עליו.

"לא."

"מה זאת אומרת לא?"

"לא, אני לא מסכימה עם גזר הדין הזה." קבעתי.

"זה לא עניין של הסכמה, זה מה שנקבע"

"לא. אני לא מוכנה להמשיך הלאה עד שלא תשנו לי את הגזר דין"

"אין דבר כזה לא מוכנה. את חייבת" הוא התחיל להתעצבן.

" אז תכריח אותי. אני לא פותחת את הדלת הזו." עמדתי מולו זקופה. בטוחה. הוא הסתכל עלי במבט ספק כועס ספק מבוהל. הוא שתק קצת. ואז חזר להתווכח איתי. הסביר לי שזאת לא בחירה. שזה גזר הדין. שאני חייבת להמשיך. הגזר דין לא ישתנה לא משנה כמה אני אתעקש. אבל אני הייתי עקשנית. בתוכי עברה מחשבה אחת: אני לא הולכת להיות לבד. בטוח יש אופציה אחרת. במשך שעות הוא המשיך לדבר אלי, מתחנן שאני אפתח את הדלת. מתחנן שאמשיך הלאה. יש לו עוד נשמות. הוא לא יכול שאני אשאר כאן בגזר הדין של האחרים. אבל לי זה לא שינה. אני המשכתי לעמוד, בטוחה, נועצת את מבטי בו בשתיקה ותמיד לבסוף משיבה "אני לא ממשיכה".

אחרי עוד כמה הפצרות חסרות טעם הוא התייאש.

"נמאס לי. ניראה לי שהגיע הזמן." הסתכלתי עליו, מסוקרנת. הוא קם לעברי, הניח את ידו על כתפיי הסתכל לי בעיניים ושאל:" בטוחה שלהמשיך את לא רוצה?" הנהנתי בביטחון.

"אז בהצלחה בתפקידך החדש, לי גם ככה נמאס." הם התרומם, ניגש לדלת. שם את ידו על הידית וסובב אותה. הוא פתח חריץ קטן ומתוכו בקע אור.

"אתה לא תצליח לדחוף אותי בכוח!"

"אני לא מנסה. להתראות מיכל. נתראה בעולם הבא" ובמשפט הזה, הוא פתח את הדלת וצעד פנימה.

נשארתי המומה. נשארתי לבד בתוך המשרד. בהיתי עוד כמה דקות בדלת עץ הסגורה. ממתינה שתיפתח ושהוא יחזור. ממתינה לתשובה. אחרי כמה שניות נפל משמיים קלסר על השולחן.

 

"ספר ההוראות לפקידי הקבלה לש"ם

ברכותינו! התקבלת לשירותי גן עדן. תפקידך החדש הוא פקידת הקבלה לשערי שמיים (לש"ם). ספר זה יתאר את היסטוריית התפקיד, משמעותו, חוקים וכל מה שתצטרך לדעת.

                                                                                    מאחלים לך הרבה הצלחה

                                                                                    צוות גן עדן, ברשות אלוהים"


BlaBla??

נכתב על ידי blabla?? , 1/1/2015 17:32  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי:  blabla??

בת: 30

ICQ: 167092442 




3,885
הבלוג משוייך לקטגוריות: צילום
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לblabla?? אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על blabla?? ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)