הדרכים הידועות

"ידעתי שתישברי ותשלחי הודעה"

אני מחייכת. שותקת לרגע, מסתכלת לך בעיניים האדומות ושואלת איך ידעת.

"אמרת שאת מפחדת להיקשר אליי, אני יודע שכבר נקשרת. לא תצליחי לברוח מזה"

אני כותבת את הפוסט הזה בעיניי רוחי כבר למעלה מחודש.

ארבעה חודשים עברו מאז שנכנסת לחיים שלי בלי התראה מוקדמת.

חודש ראשון חיזור אינטנסיבי. משהו ראשוני, תמים. אני מלאה בחששות וספקות, אתה לא מרפה.

חודש שני מעבירים הילוך. כמה לילות של סקס מטורף, שיחות מתכרבלות בשעות הקטנות של הלילה, הודעות בוקר, אווירה מערפלת.

חודש שלישי אתה מתחיל לשחק בי. נעלם לכמה ימים - שולח הודעות מתנצלות, מתחנן שאבין, תקופה קשה בעבודה, משברים אישיים.

חודש רביעי אני מפתחת רגשות. כשאתה פותח את הדלת ונכנס אליי מתוך החושך הכל מואר. אני משתוקקת. אתה נוגע בי וכל הגוף שלי רועד. אני מתמכרת. כל כך נוח לי איתך. למדת להכיר את כל הנקודות הרגישות שלי. זיון על הספה, במיטה, חפוז על השיש. אני למעלה, אתה מאחוריי - העיקר שתהיה בתוכי.

שוכבים על המיטה מנסים להסדיר נשימות. הראש שלי עליך, אני מרגישה את הלב שלך פועם כל כך חזק. נשימות כבדות. אני מותשת.

"אתה משגע אותי, נמאס לי ממך"

"גם את משגעת אותי, אני לא מצליח לשבוע ממך"

מילים, מילים ואת משמעותן - יבוא לו גל ישטוף אותן.

אתה לא נלחם עליי, כבר לא מתאמץ. כשאתה כאן אני מרגישה איך הלב שלי מתפוצץ. אני רוצה שתישאר, גחמות, נחמה מתוקה.

אתה לא נלחם עליי, פחות יוזם, פחות אינטנסיבי. אני רוצה יותר, אתה משדר הרבה פחות.

"אני לא הולך לשומקום, נוח לי במיטה שלך, נוח לי בספה שלך, נוח לי איתך".

נוחות. בטח חשבת שההודעה הזאת רומנטית, אני הבנתי את הבסיס של כל הקשר הלא ברור הזה.

ואני רוצה להגיד לך כל כך הרבה דברים, רוצה לספר לך מה עוררת אצלי. שנים של בדידות ושינה באלכסון - אין לי צורך בזה יותר.

הבטחתי לעצמי שזה לא יקרה, במקום הזה לא מפתחים רגשות, בטח שלא איתך. הבדלי תרבות - כבר דיברנו על זה.

תבוא, אני רוצה שתישאר. אל תלך לי. זוגיות, ביטחון, כשאתה מחבק אותי חזק אני מרגישה כל כך שלווה. הזמן עוצר לי מלכת, לא מסתכלת על השעון - לא אכפת לי לי אם מחר יבוא או לא, העיקר שאתה תהיה חלק ממנו.

ואני רוצה להגיד לך כל כך הרבה דברים ומפחדת. מפחדת שתקבל רגליים קרות ותלך. מפחדת להציב לך אולטימטום - הכל או כלום ולהבין שאתה מעדיף כלום. אני כל כך רוצה להתמסר אליך, לתת לך את כל כולי ומפחדת. מפחדת שברגע שזה יקרה - תשבור לי את הלב לרסיסים. אלפי חתיכות שאני לא בטוחה שאדע איך לחבר.

כל כך הרבה דברים. רגשות. ספקות. דמעות. געגוע. חורף. קירבה. מרחק אין סופי. כמיהה. השתוקקות. התעוררות. פחדים. כל כך הרבה דברים.

ואחרי הכל, אני תוהה. יכול להיות שזה רק בגלל שלמדת לשחק בי. אתה מכחיש, אבל למדת.

יכול להיות שזה רק בגלל שאני אלופת ההדחקות. יכול להיות שזה רק בגלל שאני מרגישה איתך בנוח, שזה רק מכורח הנסיבות. זה לא אתה, זה הצורך שלי.

יכול להיות שאחרי שאזרוק את הכדור לידיים שלך ולא תחזיר אותו אליי עטוף באהבה - אני אתגבר.

יכול להיות. חוסר וודאות. אני לא אוהבת להיות באוויר.

ואני מחפשת את המילים הנכונות. את המילים הנכונות לסיים את התקופה הזאת איתך, את המילים הנכונות לסיים את הפוסט הזה.

שתיקה. אתה משאיר אותי ללא מילים. בלי הרבה כוחות להתמודד, מעט מאוד אנרגיות. ואולי עדיף באמת לחפש את המילים הנכונות לסיים את כל זה. אתה לא בריא לי, לא באמת עושה לי טוב. אתה לא יוצא לי מהראש.

ואולי באמת, הגיע הזמן להתחיל בגמילה. לחפש קצת איזון. אולי הפעם. באמת.