הדרכים הידועות

איכשהו אנחנו תמיד מעדיפים לברוח מהידיעה הזאת אבל יש רגעים בחיים שאין כבר אפשרות להתכחש לה – גם האנשים הכי קורבים אל האדם מעדיפים להיות בסביבתו כשיש לו מה לתת. כשאין לו מה לתת והוא חסר כל, יעדיפו הקרובים אליו להתעלם ולהתרחק מאחר ואין לו כבר מה לתת להם.

כמה נוח לו לאדם כאשר הוא בשיא פריחתו, בעת הלבלוב של חייו. בימיו הקשים והאפורים בהם יעדיף להישאר מתחת שמיכה אל מול המסך הדולק ומאיר את עיניו – יעדיפו הקרובים אליו לשאול כמה שפחות, לא לדעת, שמא חלילה יבקש את עזרתם.

לפעמים אני מבקשת מההוא שם למעלה שיזוז קצת. שיניח לי. יש עוד מספיק אנשים להתעלל בהם, להנחית עליהם ממרומים התמודדויות. שיתן לי לקום ולהמשיך הלאה בחיי מבלי שאזדקק לעזרה מאיש. אני כל כך שונאת את התחושה הזאת שאין לי שליטה על החיים שלי. כל כך שונאת את הרגעים האלה שהחיים שלי נראים ומרגישים כמו מערכת ויתורים אחת גדולה...

ואני לא מתייאשת, לא מרימה ידיים. אופטימיות קוסמית. אולי זה היין – אבל אני לא מתייאשת. זה כבר הכי נמוך במילא, מכאן אפשר רק לטפס למעלה ולעלות. אולי זה רק בגלל היין אבל אני אומרת לכם, בקרוב יהיה פה רק אור. אור גדול שיאיר על הכל.