אתמול בלילה הלכתי על כל הקופה.
אחרי שיחה עם "המתוסבך", הנפש הקרובה אלי ביותר מזה 9 שנים, מי שמשמש כעוגן ומפלט לכל הצרות שלי בתקופה האחרונה - החלטתי לחלוק עם כל 550 החברים שלי בפייסבוק קטע שכתבתי, חלקו הראשון נכתב אתמול, חלקו השני נכתב לפני שנה וחצי ופורסם פה בבלוג. המהלך היה ברור מצידי, לחלוק כבוד לסבתא היקרה שלי שהלכה לעולמה בטרם עת לפני שנתיים. בין היתר, החלטתי לחלוק עם המכרים שלי מחיי היום-יום בשנים האחרונות את העובדה שאני כותבת וגם עושה את זה לא רע בכלל.
אז לפני שאתן לכם, קוראיי היקרים ושותפיי לעולם הוירטואלי בו אפשר לשמור על אינטימיות מוחלטת, לקרוא את מה שכתבתי, הייתי רוצה לשאול אתכם האם לדעתכם פירסום של קטעים אותם כתבתי בבלוג במשך השנים עלול להוות חשיפה גדולה מדי שטומנת בחובה דברים שאולי אתם, מי שעוברים את החוויה הזאת כמוני תראו באור פחות חיובי משאר האנשים שמכירים אותי בחיים האמיתיים שחושבים שהפייסבוק הוא במה נהדרת לחשוף עוד אנשים לכישרון שלי. מה אתם חושבים?
שנים שאני
כותבת למגירה. כותבת באתרים מסויימים באנונימיות כמעט מוחלטת.
לא יודעת מה
בוער בי דווקא עכשיו בשעת לילה כה מאוחרת לחלוק עם כל העולם ואחותו בפייסבוק את
המילים שכתבתי בבכי גווע לפני שנה וחצי. אולי זה בגלל העובדה שיום חמישי מתקרב
וביום חמישי ימלאו שנתיים למותך שהותיר בי כל כך הרבה דברים שככל הנראה עוד לא
פתרתי עם עצמי, הותיר בי כל כך הרבה געגוע ותהיות. מה היה אם היית בחיים היום? יש
סיכוי שאת יושבת שם למעלה, מסתכלת עליי בחיוך ולב אוהב? את רואה את הדרך שלי מאז
שהלכת, את החיים שלי בלעדייך ואת גאה בי? מדהים איך כשהזמן עובר ושגרת היום-יום
האפורה שאנחנו חיים בה מקהה את כל התחושות אבל מרחיבה ומעצימה את הפער, את עומק
הגעגוע.
אולי זה בגלל
שאני יודעת שאם עוד אנשים יקראו את זה הם יחשבו עליך. ואת יודעת מה, אהובה יקרה
שלי? אם עוד אנשים יחשבו עליך, ולו לרגע אחד בלבד – זה שווה את זה. שווה את העובדה
שהלב שלי יהיה חשוף ככה על גבי המסך של כל כך הרבה אנשים, שווה את הרגע הכי אותנטי
ואמיתי שלי מזה שנתיים.
ואולי אני גם
קצת אצטער על זה אחר כך, כשאתעורר מחר לעוד בוקר של חיפוש עבודה וחוסר מעש במקביל.
אולי אני אצטער על זה, אבל למי אכפת? הצטערתי כבר על כל כך הרבה דברים בחיים, אז
עוד דבר אחד לאוסף החרטות שלי. לכל הפחות – חלקתי עם עוד אנשים את הכשרון הבלתי
מעורער שלי בקצות האצבעות.
14/03/2010
"כל כך הרבה פעמים בשנה האחרונה התיישבתי מול
המחשב ועשיתי שורות. כתבתי פיסקה ועוד אחת, כתבתי כותרת. כתבתי כל כך הרבה התחלות של סוף. כתבתי ומחקתי בלי
הרף. התלוננתי בפני
כל מי שטרח לשאול לאן נעלמתי שאין לי מוזה, שהעבודה התובענית שבה עבדתי שאבה ממני
את כל הכוחות הנפשיים לעשות דברים שאני אוהבת. אף פעם לא חיפשתי תהילת עולם, לא
ניסיתי לעורר פרובקציות ולהיות שנויה במחלוקת. היה לי כל כך קל להפסיק במחי יד
לכתוב את עצמי. האצבעות כבר לא ניגנו על המקלדת בשלב מסויים, הייתי צריכה להתאמץ
יותר ולגייס כוחות. להתגבר על החוסר ריכוז המתמיד ועל החלונות שהבהבו במקביל
בתחתית המסך.
עד שהלכתי לאיבוד ולא מצאתי את עצמי יותר
עד שהאדמה תחתי רעדה
עד שכל היסודות שעליהם עמדתי התפוררו
אבל הבטחתי לך, כשעוד היית בחיים שאני לא אפסיק.
הבטחתי שאני לא אתן לאף אחד לקחת ממני את הדברים שעושים לי טוב. הבטחתי להיות תמיד מאושרת.
אני מחפשת את המילים הנכונות
להתחיל לכתוב. מילים פשוטות שיתארו אותך.
אני לא יודעת איך להתחיל לספר
למי שלא היה חלק מהיום יום שלי מה איבדתי.
בזווית העין אני יכולה לראות
את הלהבה של הנר נשמה שלך זזה מצד לצד בתנועות קלות. כמו הריקוד הקטן של הלב כשאני
נזכרת בך. עברו כמעט 4 חודשים מאז שהלב שלך הפסיק לרקוד בפעם השניה, כמעט חצי שנה
מאז שהלב שלך הפסיק לרקוד בפעם הראשונה, כשעוד הצליחו "להחזיר" אותך
אלינו. כמעט חצי שנה שלא שמעתי את הד קולך. כמעט חצי שנה שלא הרגשתי את החיבוק
העוטף והמגונן שלך. כמעט חצי שנה שלא ראיתי את החיוך שלך, שמסגיר שנים של כאב
וצער. כמעט חצי שנה שלא דיברנו, שיחה אמיתית כזאת, שיחה של התרפקות עליך.
במהלך כל החודש וחצי ששכבת על
המיטה מחוברת למכונות הנשמה שמשמיעות רעש צורם הסתכלתי עליך ודימיינתי איך את
פוקחת עיניים ורואה את כולנו סביבך ומחייכת. איך את מסתכלת על אמא ומרגיעה אותה,
אומרת לה שלא תעזבי אותה. דימיינתי איך אנחנו יושבות ליד המחשב ואני מסבירה לך איך
משחקים במשחק הזה, שהוא כמו "באבאלס" אבל ממכר יותר. חודש וחצי. חודש
וחצי של דממת אלחוט. חודש וחצי של תקווה מהולה בעצבות וספקות. חודש וחצי של תהייה.
חודש וחצי של דמעות ועיגולים שחורים מתחת לעיניים. חודש וחצי של עשן קודר בריאות,
ביציאות החירום של בית החולים. חודש וחצי של אופטימיות, חודש וחצי של פסמיות
מוחלטת. חודש וחצי שאת שותקת. חודש וחצי שבית החזה שלך עולה ויורד באופן הכי
מלאכותי. חודש וחצי של בית חולים. חודש וחצי של תל אביב. תל אביב של ילדותי. חודש
וחצי של ריח חזק של חומרי חיטוי, של מחטים ודיאליזה. חודש וחצי שאני מכה על חטא.
נזכרת איך כל כך רצית שאני אבוא לשבת איתך, לארח לך חברה בזמן שאת מחוברת למכונה
שמוציאה ממך את כל הדם, מנקה ומחזירה לך בחזרה. רק שלא יהיו בך רעלים. אני יושבת
מולך בבכי גווע ונזכרת איך אמרתי לך שאני מפחדת לראות את כל התהליך ושאני לא אוהבת
בתי חולים, שהריח מגעיל אותי ושאני לא מצליחה לשלוט בצמרמורות שעוברות בכל חלקי
גופי כשאני שם. חודש וחצי שאני מנסה להסביר לכל מי שהתיש אותי בעבודה שלא היית רק
סבתא בשבילי. חודש וחצי שאני נלחמת בכל העולם.
לא הייתי, ולעולם לא תהיי
"רק סבתא" בשבילי.
היית לי חברת נפש, שידעה את כל
הסודות הכמוסים שלא העזתי לחלוק עם אף אחד אחר.
לבטים, מערכות יחסים, סיגריה
ראשונה, ג'וינט ראשון, סקס ראשון. אפילו את המחזור קיבלתי בפעם הראשונה כשהייתי
אצלך, בעוד שבת של כייף. כל מה שהוא ראשוני, חלקתי איתך. מה מותר, מה אסור, מה
עדיף, על מה לוותר.
הייתי נערה מתבגרת שמרדה ובעטה
בהכל וכשלא יכולתי לסבול את ויכוחי גיל הנעורים עם ההורים ידעתי שאני יכולה לקחת
פסק זמן ולהעביר את מטלטליי אליך. ידעתי שתקבלי אותי בזרועות פתוחות והבנה. סלחנות
בלי סוף.
את כל מה שאף אחד לא רצה
לשמוע, את שתית ממני בשקיקה. יעצת, הדרכת, תמכת.
בסופי שבוע על מדים היית דואגת
לקנות לי סיגריות, כשכולם טענו שאת הורסת את החינוך של ההורים שלי הדפת את כולם
ואמרת בביטחון שאני אמשיך לעשן בכל מקרה, שאת מעדיפה לקנות לי את הרעל במקום שאשיג
אותו בדרכים עקלקלות ומפוקפקות. נלחמת כמו לביאה.
גידלתי אותי. מיינקות, הייתי
נרדמת תחת כנפך. נכדה ראשונה, בכורה. פינקתי אותי עד כדי גועל. היית לוקחת אותי
לחוגים, לחברות. בימי שישי הייתי חוזרת בריצה מבית ספר, עוזרת לך לבשל. היינו
רוקדות ושרות.
גידלת את כולנו בבית פתוח
שקיבל את כולם ואת הכל. בית שבנוי על ערכים של סובלנות. "דרך ארץ קדמה
לתורה" חזרת ואמרת. "קודם תהיו בני אדם. תתנו ביד רחבה, תקבלו בחזרה"
- הזכרת לנו. תמיד התפארתי בך והשווצתי בפני מכרים. גדלת בבית עם אבא מכה. חונכת במסגרת
מתעללת. אף אחד לא ציפה ממך להיות אחרת ואת בעטת בכל המוסכמות החברתיות של אותה
התקופה, ברחת מהדיכוי ומהצנע. הקמת תא משפחתי קטן משלך, תא משפחתי לתפארת.
אני יכולה להמשיך ולכתוב עליך
עד אין קץ. למלא דפים ריקים ומחשבות. זכרונות מתוקים מהולים בעצב. זכרונות
מכל התקופות. עשרים וכמעט שלוש שנים של אהבה אינסופית. אף פעם לא שבעת מאיתנו.
היית עמוד התווך של המשפחה כולה. היית מי שחיברה ולכדה את האחים, את הילדים ואת
הנכדים. אחדת את כולנו באהבה שלך.
כשליבך נדם בפעם האחרונה, היית יפה מתמיד. כל המראות שכולנו רצינו לשכוח
מהחודש וחצי שבו התנדנדת בין החיים לבין המוות נעלמו כלא היו. שכבת לך שם במיטה של
בית החולים, שלווה ורגועה. כל הנפיחות והבצקות נעלמו ותווי הפנים שלך שבו אלינו.
חיבקתי אותך בפעם האחרונה כשהיית קרה והתחלת להכחיל. למרות כל החששות, הרגשתי את
החום מהלב שלך שהפסיק לפעום. כנגד כל הסיכויים, נתת לכולנו חודש וחצי של רגעי חסד
איתך. חודש וחצי של אי וודאות. חודש וחצי של פרידה קצרה ומייגעת. פרידה לאין קץ.
פרידה מתקופת חיים שלא תחזור עוד. השארת אחריך כל כך הרבה אנשים דואבים, הלומי
צער. במהלך השבעה שלך פגשנו המוני אנשים שלא ידעו מנוח מהמחשבה שאת החלל הריק
שהשארת אחריך איש לא יוכל למלא. גם לא את החלל הריק שנפער בתוכי ביום שבו נפלת
במרכז הבית והלב שלך הפסיק לפעום. אני זוקפת לזכותך, סבתא יקרה שלי את מי שאני
היום, את מהות הקיום שלי. תודה. לא הספקתי להגיד לך תודה.
"אל תפגעי בי לעוזבך, לשוב מאחריך, כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלוהיך אלוהי, באשר תמותי אמות ושם אקבר, כה יעשה אדוני לי וכה יוסיף כי המוות יפריד ביני ובינך" (רות, א', 16)
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
