הדרכים הידועות

אנחנו שוכבים במיטה. אני עליך, אתה בתוכי, מחבק אותי חזק אליך, מושך לי את השיער ומתחנן לשמוע אותי, חזק. קרוב לאוזן. להרגיש את הנשימות המואצות שלי, רק אל תפסיק. יש לך יכולת לעטוף את כל הפחדים שלי, להרחיק את כל מה שאני לא רוצה לדעת ולשמור אותי קרוב אליך.

וברטה אמרה שעד סוף הקיץ זה ייגמר. עד סוף הקיץ אני אכיר את האבא של הילדים שלי, עד סוף הקיץ אדע את התשובה. קצת אחרי שאמרת לי שזאת הייתה טעות להישאר לישון כל השבוע ביחד, עטופים בחוסר המעש של עצמינו כשהמזגן מקפיא את החדר כל הלילה ואנחנו מכורבלים בחום מתחת לנוצות, קצת אחרי כל זה ברטה אמרה שטוב לך איתי, שאתה מאוד אוהב אותי אבל עוד מסובך עם עצמך עד כאב, שאתה לא שלם עם הנוכחות שלי בחיים שלך.

אתה מחבק אותי, מסתכל לי בעיניים ואומר לי שאתה משחרר אותי. שאני מאוד חשובה לך, שאתה נאמן רק לי אבל עדיין מסובך עם עצמך, עד כאב. שאתה לא בנוי למחויבות עכשיו, שאתה מפחד. מפחד כולך לתת לי ללכת.

וברטה אמרה שהחיים עשו אותך כזה, בדיוק כמו שאתה. מעלה בי חיוך מעורפל ומתמוגג כאחד, מלטף לי בתשוקה את כל הנקודות שמעבירות בי רטט, מרגיש אותי כאילו זה נועד להיות ככה כל החיים.

אנחנו שוכבים במיטה, אני עליך, אתה בתוכי. משנים כיוון, אתה רוצה להסתכל לי בעיניים ולשמוע אותי גומרת את היום הזה, לפנות בוקר במיטה שאימצה כבר מזמן את הריח שלך, את הנוכחות שלך על הכריות. אני מסתכלת לך אל תוך הנשמה וחושבת על הגבר ההוא, שיבוא אחרי שתלך ולא תחזור. חושבת על ברטה ועל כל מה שאמרה, על העבר, על ההווה המצמרר ועל העתיד שהאיר לי את העיניים. אני מסתכלת לך אל תוך הנשמה ומפחדת כל כך שזה ייגמר, שתיתן לי ללכת באמת אל הגבר ההוא ואל העתיד שלי בלעדייך.

אני יודעת, אתה לא שם. אי אפשר לדרוש מבנאדם שיוותר על החופש שלו כשהוא חי את החיים שהוא חי. אי אפשר להוריד לציפור את הכנפיים ולצפות שהיא תישאר אותה הציפור גם בלי היכולת שלה לעוף מפעם לפעם אל מקום אחר.

אני מסתכלת עליך, אתה מחזיק אותי חזק. בתוכי. כל כך חזק, כל כך ממלא, כל כך מעצים. מלטף לי את כל הפחדים ואת הרעב הזה לאהבה. אתה לא יכול להכחיש בפניי את כל מה שאתה מרגיש כשאתה נוגע בי, כשאתה נושם אותי. ואני כל כך פחדת שיגיע הרגע הזה והגבר ההוא ואתה תיתן לי ללכת בגלל הפחד. הפחד הזה שלך להישאר איתי במקום ולהתחיל ללכת, ביחד, יד ביד.

וברטה אמרה שעד סוף הקיץ זה ייגמר ואני אדע את התשובות לכל השאלות ששאלתי אותך ואתה והפחד לא הצלחתם לענות. וברטה אמרה שעד סוף הקיץ זה ייגמר ואני אכיר גבר אחר, שיאהב אותי בלי סוף ויכיל אותי ויעטוף את הבדידות שלי קרוב אליו.

אנחנו שוכבים במיטה, אני עליך, אתה בתוכי. תחבק אותי. אל תגמור, אל תלך. תסתכל לי בעיניים. ועכשיו מה? "עכשיו לישון מאמי שלי, עכשיו לישון..."

אני אתחיל מהסוף. תמיד יותר קל להתחיל מהסוף בסיפור שאין לו ממש התחלה.

בסוף אנחנו לא נהיה ביחד. בסוף לא נהיה זוג. בסוף של הסיפור הזה, כמו בהרבה סיפורים אחרים - לא יהיו זיקוקים, גם לא עשן וריח שרוף של זיקוקים שהיו בשמיים לאורך כל הסיפור שלנו.

אני זוכרת את השורות הראשונות שנכתבו בסיפור הזה, כשהתחיל הקיץ ואני השלתי מעל עצמי סיפור על גשם שיורד על רסיסים של מה שנשאר ממני אחריו. אני זוכרת את המילים הראשונות שנכתבו כשהחברים הסטלנים שלך מצאו את החברים הסטלנים שלי במועדון הקבוע וחידשו מערכת יחסים של סיפור ילדות. אני גם זוכרת שהיית הסיפור שלה בערב ההוא כששניכם אבדתם עניין במוזיקה ומצאתם מפלט בסיפור על הספה ואיך אחרי הלילה ההוא היא סימנה מטרה והחליטה שאתה הסיפור של הזיון הבא שלה ואיך החל לו החיזור הגורלי. אני זוכרת איך כל כך רציתי להגיד שגם אני. גם אני רוצה שבסיפור הבא שלי אתה תהיה הגיבור הראשי.

אני זוכרת גם את כל ההתקרבות שבאה אחר כך, איך התמזגו להם העולמות של כולנו בשעה שחיפשנו מפלט מכל שאר הסיפורים של היום יום והתחלנו להתקבץ ביחד פעם אחרי פעם לספר את הסיפור כשעשן סמיך של סמים מרחף מעל כולנו באותו החדר.

אני לא מצליחה לשכוח את הערב שהגיע שבוע אחרי שמצאתם מפלט של סיפור על הספה והיא בכלל לא הייתה ואני הייתי מעורפלת והיו גם דפיקות לב ממש מואצות ויותר מדי אלכוהול. יותר מדיי אלכוהול ואנחנו מוצאים את עצמינו על אותה הספה שרק שבוע קודם סיפרה סיפור אחר תחת אותם אורות צבעוניים באוויר הפתוח כשמוזיקה של קיץ בוקעת ברקע.

אני זוכרת איך משכת אותי לשבת קרוב אליך, כשאני כל כך מוסחררת וכל כך מחכה שסיפור אחר ישלח לי הודעה ואולי הלילה הזה ייגמר אחרת.

אני זוכרת איך היד שלך שיחקה לי בשיער ואני בכלל חשבתי על זה שאני לא אוהבת שמשחקים לי בשיער ואם כבר היד שלך על השיער שלי ואני כל כך שיכורה אז לפחות שתמשוך לי אותו כמו שאני אוהבת כשאתה מאחורי, בתוכי.

אני זוכרת איך בסיגריה הראשונה היד שלך שהייתה מונחת על הרגל שלי איימה לשרוף את הגרביון הדק ואיך בסיגריה השניה היא עשתה חור קטן והשאירה צלקת. אני זוכרת איך התנצלת בלי סוף כשהעיניים הריקות שלך מסתכלות עמוק עמוק אל תוך העיניים הריקות שלי, בעודך מלטף לי את הכאב ומבטיח פיצוי. מבטיח שתעשה הכל בשביל שאני אסלח לך. 

בסיפור הזה, שמתחיל מהסוף כי אין לו התחלה - אני לעולם לא אוכל להגיד לך שעד היום, כשהחורף הזה כבר מוריד הרבה גשם על הסיפור שלנו, אני מחכה לפיצוי שלי. 

אני זוכרת שפחדתי שיקרה בינכם משהו, איך קיוויתי שהיא תבין שלסיפור שלכם אין התחלה ואין לו אמצע ואין לו סוף. 

אני זוכרת איך ישבתי מולכם תשושה מלילה של שיכרון חושים ואיך היא נישקה אותך ואיך אחר כך כשביקשת ממנה לצאת החוצה אמרת לה שלסיפור שלכם אין המשך כי מצאת קבוצה של חברים שאתה לא רוצה לוותר עליה והסיפור שלכם יהיה מורכב מדי ואתה לא רוצה לאבד את כל האווירה הקסומה הזאת של הסיפור על הקיץ של כולנו.

ואיך קיוויתי, כל כך קיוויתי שאת כל זה אתה אומר לה כי אתה בכלל חלק מסיפור אחר, חלק מהסיפור שלי, הנפש הכי קרובה אליה מזה עשור. 

בסוף של הסיפור שלנו לא יהיה לילה של תשוקה שניאחז בו חזק חזק ולא נעזוב, לא תבוא אלי ברגע של טירוף ותעטוף אותי בביטחון, לא תשב איתי על הספה אל מול הנר שמפיץ ריח ואור קטן של סיפור על אהבה גדולה שהתחילה במקום שאין לי סוף. 

אני חושבת שאני כבר יכולה להיות ממש גאה בעצמי. שוב ושוב אני מצליחה להניח את הרגשות שלי במקום הלא נכון. פעם אחרי פעם אני זורקת את הלב שלי אל גבר שמראש לא יכול לתפוס אותו. התאבדויות קטנות, אותו סיפור רק התקציר קצת שונה.

אתה לא תהיה הגבר הזה שיבוא אלי עכשיו ויפזר את הענן הכבד שנשאר אחריו, אתה לא תהיה הזיון הכי טוב שהיה לי, אתה לא תהיה האהבה החד פעמית הזאת שאני מחכה לה. אתה לא תהיה המפלט מהחיים כמו שהם, לא תהיה החלק החסר שמשלים אותי, לא תיקח את הרגשות שלי ותחבק אותם, לא תתעורר איתי בבוקר מהחלום למציאות, לא תנשק אותי בצוואר נשיקות קטנות, לא תנשום לי קרוב קרוב לאוזן, לא תצמיד אותך אליך אחוז טירוף שאני ארגיש אותך חזק כשעובר לי רעד בכל הגוף. לא תהיה שפוי בשבילי ברגעים שאני בורחת למקום אחר. 

אני זוכרת שאחרי ההופעה ההיא, כשברי עלה לשיר את "עיר של קיץ" אחרי שהודיעו שגלעד שליט חוזר הביתה וכולנו היינו במימד אחר לגמריי, אולי בגלל המעמד, אולי בגלל כל מה שזרם לנו בגוף במקום דם, אולי בגלל שהלילות כבר היו קרים יותר - החזקת לי את היד, ואמרת לי שהרווח בין ההאצבעות שלך נועד לרווח שבין האצבעות שלי. אני זוכרת שהסתכלתי עליך בעיניים בוהקות והבנתי שאתה בכלל לא מודע למשמעות של המילים שלך, איך הן חודרות לתודעה שלי וכותבות שם בדיוק את הסיפור הזה, של הרווח בין האצבעות. 

בסיפור הזה, שעדיף להתחיל אותו מהסוף כי בכלל אין לו התחלה, אתה תישאר חבר קרוב שלי, במעגל הזה שסובב אותי יום יום. תישאר כמו שאתה, החבר הטוב שאני מתייעצת איתו על עומק המחשוף בעודו נושך שפתיים וקורץ לפני שיוצאים לבלות, תישאר הסיפור של הדחייה שלה, תישאר בספק. בסיפור הזה שמתחיל מהסוף תישאר קרוב אלי במרחק נגיעה, נמשיך לשבת ביחד בדירה שלך ושל החבר הכי קרוב שלי ולגווע בסוף של יום, בסוף של סיפור. נמשיך להיות חברים טובים ואני אמשיך להיאבק ברגשות שלי - כי זה בעצם כל הסיפור. סיפור שאין לו התחלה אז עדיף להתחיל לספר אותו מהסוף.