הדרכים הידועות

אני אתחיל מהסוף. תמיד יותר קל להתחיל מהסוף בסיפור שאין לו ממש התחלה.

בסוף אנחנו לא נהיה ביחד. בסוף לא נהיה זוג. בסוף של הסיפור הזה, כמו בהרבה סיפורים אחרים - לא יהיו זיקוקים, גם לא עשן וריח שרוף של זיקוקים שהיו בשמיים לאורך כל הסיפור שלנו.

אני זוכרת את השורות הראשונות שנכתבו בסיפור הזה, כשהתחיל הקיץ ואני השלתי מעל עצמי סיפור על גשם שיורד על רסיסים של מה שנשאר ממני אחריו. אני זוכרת את המילים הראשונות שנכתבו כשהחברים הסטלנים שלך מצאו את החברים הסטלנים שלי במועדון הקבוע וחידשו מערכת יחסים של סיפור ילדות. אני גם זוכרת שהיית הסיפור שלה בערב ההוא כששניכם אבדתם עניין במוזיקה ומצאתם מפלט בסיפור על הספה ואיך אחרי הלילה ההוא היא סימנה מטרה והחליטה שאתה הסיפור של הזיון הבא שלה ואיך החל לו החיזור הגורלי. אני זוכרת איך כל כך רציתי להגיד שגם אני. גם אני רוצה שבסיפור הבא שלי אתה תהיה הגיבור הראשי.

אני זוכרת גם את כל ההתקרבות שבאה אחר כך, איך התמזגו להם העולמות של כולנו בשעה שחיפשנו מפלט מכל שאר הסיפורים של היום יום והתחלנו להתקבץ ביחד פעם אחרי פעם לספר את הסיפור כשעשן סמיך של סמים מרחף מעל כולנו באותו החדר.

אני לא מצליחה לשכוח את הערב שהגיע שבוע אחרי שמצאתם מפלט של סיפור על הספה והיא בכלל לא הייתה ואני הייתי מעורפלת והיו גם דפיקות לב ממש מואצות ויותר מדי אלכוהול. יותר מדיי אלכוהול ואנחנו מוצאים את עצמינו על אותה הספה שרק שבוע קודם סיפרה סיפור אחר תחת אותם אורות צבעוניים באוויר הפתוח כשמוזיקה של קיץ בוקעת ברקע.

אני זוכרת איך משכת אותי לשבת קרוב אליך, כשאני כל כך מוסחררת וכל כך מחכה שסיפור אחר ישלח לי הודעה ואולי הלילה הזה ייגמר אחרת.

אני זוכרת איך היד שלך שיחקה לי בשיער ואני בכלל חשבתי על זה שאני לא אוהבת שמשחקים לי בשיער ואם כבר היד שלך על השיער שלי ואני כל כך שיכורה אז לפחות שתמשוך לי אותו כמו שאני אוהבת כשאתה מאחורי, בתוכי.

אני זוכרת איך בסיגריה הראשונה היד שלך שהייתה מונחת על הרגל שלי איימה לשרוף את הגרביון הדק ואיך בסיגריה השניה היא עשתה חור קטן והשאירה צלקת. אני זוכרת איך התנצלת בלי סוף כשהעיניים הריקות שלך מסתכלות עמוק עמוק אל תוך העיניים הריקות שלי, בעודך מלטף לי את הכאב ומבטיח פיצוי. מבטיח שתעשה הכל בשביל שאני אסלח לך. 

בסיפור הזה, שמתחיל מהסוף כי אין לו התחלה - אני לעולם לא אוכל להגיד לך שעד היום, כשהחורף הזה כבר מוריד הרבה גשם על הסיפור שלנו, אני מחכה לפיצוי שלי. 

אני זוכרת שפחדתי שיקרה בינכם משהו, איך קיוויתי שהיא תבין שלסיפור שלכם אין התחלה ואין לו אמצע ואין לו סוף. 

אני זוכרת איך ישבתי מולכם תשושה מלילה של שיכרון חושים ואיך היא נישקה אותך ואיך אחר כך כשביקשת ממנה לצאת החוצה אמרת לה שלסיפור שלכם אין המשך כי מצאת קבוצה של חברים שאתה לא רוצה לוותר עליה והסיפור שלכם יהיה מורכב מדי ואתה לא רוצה לאבד את כל האווירה הקסומה הזאת של הסיפור על הקיץ של כולנו.

ואיך קיוויתי, כל כך קיוויתי שאת כל זה אתה אומר לה כי אתה בכלל חלק מסיפור אחר, חלק מהסיפור שלי, הנפש הכי קרובה אליה מזה עשור. 

בסוף של הסיפור שלנו לא יהיה לילה של תשוקה שניאחז בו חזק חזק ולא נעזוב, לא תבוא אלי ברגע של טירוף ותעטוף אותי בביטחון, לא תשב איתי על הספה אל מול הנר שמפיץ ריח ואור קטן של סיפור על אהבה גדולה שהתחילה במקום שאין לי סוף. 

אני חושבת שאני כבר יכולה להיות ממש גאה בעצמי. שוב ושוב אני מצליחה להניח את הרגשות שלי במקום הלא נכון. פעם אחרי פעם אני זורקת את הלב שלי אל גבר שמראש לא יכול לתפוס אותו. התאבדויות קטנות, אותו סיפור רק התקציר קצת שונה.

אתה לא תהיה הגבר הזה שיבוא אלי עכשיו ויפזר את הענן הכבד שנשאר אחריו, אתה לא תהיה הזיון הכי טוב שהיה לי, אתה לא תהיה האהבה החד פעמית הזאת שאני מחכה לה. אתה לא תהיה המפלט מהחיים כמו שהם, לא תהיה החלק החסר שמשלים אותי, לא תיקח את הרגשות שלי ותחבק אותם, לא תתעורר איתי בבוקר מהחלום למציאות, לא תנשק אותי בצוואר נשיקות קטנות, לא תנשום לי קרוב קרוב לאוזן, לא תצמיד אותך אליך אחוז טירוף שאני ארגיש אותך חזק כשעובר לי רעד בכל הגוף. לא תהיה שפוי בשבילי ברגעים שאני בורחת למקום אחר. 

אני זוכרת שאחרי ההופעה ההיא, כשברי עלה לשיר את "עיר של קיץ" אחרי שהודיעו שגלעד שליט חוזר הביתה וכולנו היינו במימד אחר לגמריי, אולי בגלל המעמד, אולי בגלל כל מה שזרם לנו בגוף במקום דם, אולי בגלל שהלילות כבר היו קרים יותר - החזקת לי את היד, ואמרת לי שהרווח בין ההאצבעות שלך נועד לרווח שבין האצבעות שלי. אני זוכרת שהסתכלתי עליך בעיניים בוהקות והבנתי שאתה בכלל לא מודע למשמעות של המילים שלך, איך הן חודרות לתודעה שלי וכותבות שם בדיוק את הסיפור הזה, של הרווח בין האצבעות. 

בסיפור הזה, שעדיף להתחיל אותו מהסוף כי בכלל אין לו התחלה, אתה תישאר חבר קרוב שלי, במעגל הזה שסובב אותי יום יום. תישאר כמו שאתה, החבר הטוב שאני מתייעצת איתו על עומק המחשוף בעודו נושך שפתיים וקורץ לפני שיוצאים לבלות, תישאר הסיפור של הדחייה שלה, תישאר בספק. בסיפור הזה שמתחיל מהסוף תישאר קרוב אלי במרחק נגיעה, נמשיך לשבת ביחד בדירה שלך ושל החבר הכי קרוב שלי ולגווע בסוף של יום, בסוף של סיפור. נמשיך להיות חברים טובים ואני אמשיך להיאבק ברגשות שלי - כי זה בעצם כל הסיפור. סיפור שאין לו התחלה אז עדיף להתחיל לספר אותו מהסוף. 

חורף. אנשים מסתגרים בתוך עצמם, נכנסים למחילות. אנשים ועכברים. כל מה שנכנס לתחום האפור. חורף והמציאות משתנה לי בלי סוף, כל פעם מחדש.

אני מתעוררת על הספה בסלון מהרעש של הגשם. לא סגרתי את החלון, לא התכרבלתי בשמיכה הנכונה, שוב נרדמתי בתחתונים. האור נשאר דלוק כל הלילה, שכחתי לקחת גלוגלה. שוב. הטלפון מצלצל, בצד השני נציגה מחברת כוח אדם. שוב. שנתיים אחרי, חורף, אני עדין לבד – חוזרת לשוק מחפשי העבודה. 

בראש מתרוצצות לי המון מחשבות. כל כך הרבה פוסטים שכבר ישבתי לכתוב ואיכשהו נשארו בטיוטות. כמה אפשר למחזר? אני כל כך מוכשרת וכל מה שהיה לי להגיד זה שנשבר לי הלב ואני מתפרקת לרסיסים.

אנשים גוועים לאט לאט, בלי לשים לב. גם אני גוועתי. גוועתי והשתוקקתי אל מול עצמי, אל מול מערכת היחסים שלך ושלה.

מערכת יחסים. טפו. בלדה לנאיבית וואנס אגיין. איך בלילות של תשוקה מטורפת הצלחת להערים עליי, איך התמכרתי למגע שלך ושכחתי את עצמי. איך הייתי כל כך עיוורת נוכח העובדה שכל פעם שהיית יוצא מפתח הדלת שלי עטוף כולך בריח שלי, באהבה הבוערת שלי – היית יוצא אל חיים אחרים, אל מערכת יחסים שמתפתחת לך בצעדים קטנים עם מישהי אחרת.

והכל עדין כל כך מעורפל, איתך או בלעדיך. עבר המון זמן, אפילו הספקתי להתנחם עם מישהו אחר. החיים שלי עברו עוד כמה טלטלות, התרסקתי וחיברתי את עצמי לא מעט פעמים גם בלי שום קשר אליך. כנראה שאיפשהו במהלך הדרך עלית עליי יותר מכל הפעמים שבהם הרגשתי שאתה עליי, בתוכי והבנת שאני מחפשת מישהו שיהיה שפוי בשבילי, שפוי במקומי והעדפת לברוח מהלב שלי שרק רצה להתכרבל עם הלב שלך, לב שרק רק רצה להתעטף באהבה שלך.

ואיכשהו, ברגעים של שפיות או דווקא ברגעים של חוסר – אני עדין מתגעגעת, עדין משתוקקת. רק ביני לבין עצמי, ביני לבין התמונות שלכם על גבי המסך.  איכשהו, ברגעים האלה שאני מרגישה כל כך לבד, אני גוועת לאט לאט אל מול מערכת היחסים שלכם, בלי שאף אחד ידע.

ומשהו בוער בי. שינויים. משילה מעלי קילוגרמים, תאים שנמחקים לי במוח. בחורף אנשים מסתגרים בתוך עצמם, נכנסים למחילות. חורף ואני רוצה לצאת, להרגיש איך הקור משתק את הפחד, לראות איך הגשם שוטף מכאן את כל החוסר וודאות, לשמוע את הרוח לוחשת את כל מה שבוער בי מפנים.

ויש לי עוד כל כך הרבה מה להגיד אני רק לא מצליחה לכתוב ברור. לפרטי פרטים. לא מצליחה לארגן את הכל במקום ולתת לאצבעות לדלג על המקלדת. אז אני בוחרת לשתוק עוד קצת, רק עד שיהיו בי כוחות להתחיל להתמודד, רק עד שיהיו לי עוד כוחות – רק עוד קצת.