הדרכים הידועות

יש את ההוא מהסופר למשל. חלק משיגרה של יום קניות, פעם בשבוע בין המדפים של הקוטג' למחלקה של הבשר המבטים שלנו נפגשים. הוא מחייך אלי ושואל אותי אם אני מחפשת משהו מיוחד ואני פורחת משם וחושבת לעצמי מחשבות. אם הייתי מחפשת משהו מיוחד בטח לא הייתי מסתכלת לו בעיניים. העגיל, השרשרת, המראה המסוקס, העיניים הבהירות, העור השחום - אם הייתי מחפשת משהו מיוחד לא הייתי טורחת לענות לו. 

ההוא מהסופר למשל, נפל במלוכדת הטבעת שאני טומנת לעצמי. אני לא באמת מאורסת וגברים כמו ההוא מהסופר, נופלים במלכודת שאני טומנת לעצמי כשהם חושבים שאני כן ונסוגים ממני בין המדפים של הקוטג' למחלקה של הבשר. 

יש את הזמן שבורח לי. לא קל להיות מובטלת אחרי ארבע שנים של עבודה תובענית. אני חלק ממעגל האבטלה קרוב לחודשיים.

חודשיים שהזמן בורח לי, חודשיים שימים הפכו ללילות ולילות הפכו ימים, מלחמה עיקשת בנסיון לשמור על הגבולות. שיגרה של יום בלי לוחות זמנים.

להתעורר בשעות הצהריים, שתי כפיות גדושות של קפה מגורען, קצת חלב.

להדליק סיגריה, לפתוח חלון שיכנס אוויר לחדר, לפתוח את הדלת שיהיה פה קצת אור.

לנסות לאסוף את עצמי, קצת קורות חיים, הרבה פייסבוק. טלפון לבנק, התמודדות עם קשיים כלכליים. 

הזמן שבורח לי, מחשיך מוקדם כשהיום מתחיל מאוחר, כל כך הרבה זמן מואר בורח לי.

נפלתי למלכודת הפחמימות שטמנתי לעצמי, אני לא מצליחה לשמור על הגבולות, הכל נמתח לי, הכל משתחרר.

מתסכל לנסות להדוף את השיגעון בין ארבע קירות. הפינה הקטנה שהיא רק שלי קצת חונקת.

אחרי שהישיבה היומית ממצה את עצמה וכולם מתפזרים לפינות שלהם אני חוזרת אל הסוף של היום שלי.

מגלגלת לי ג'וינט, מכניסה הרבה עשן לריאות, מוחקת עוד כמה תאים במוח ונרגעת, מרחיקה את כל המחשבות על המחר.

בזמן שבורח לי כשאני נכנסת למיטה טרם נפלה עלי העייפות האמיתית, אני מגלה כל פעם מחדש כמה נעים לגעת, גם לבד, בכל הנקודות הרגישות.

כמה מנחם הרגע בו כל הגוף רועד, כמה מנחם הרטט, הזימזום, התחושה הזאת של הזרם קצת לפני שאני גומרת, קצת לפני שנגמר עוד יום. 

יש עוד כל כך הרבה, מרגיש הכי מעט. אני מחפשת מקום למצוא בו קצת תשובות, מסתבכת עם עצמי באמביוולנטיות מוחלטת לגבי אנשי דת העוסקים בקבלה, לגבי שרלנטים אחרים העוסקים בתקשור - אפשר להגיע רחוק כשמחפשים את הדרך והולכים לאיבוד. 

יש עוד כל כך הרבה אבל נגמר לי הכוח, הזמן שבורח שואב ממני המון אנרגיות. זה הכל שאריות של החיים. 

אני אומרת לכם, בקרוב יהיה פה הרבה אור, יהיו גם תשובות מנחמות. ממש בקרוב, אל תלכו לי רחוק מדיי. 

חורף. אנשים מסתגרים בתוך עצמם, נכנסים למחילות. אנשים ועכברים. כל מה שנכנס לתחום האפור. חורף והמציאות משתנה לי בלי סוף, כל פעם מחדש.

אני מתעוררת על הספה בסלון מהרעש של הגשם. לא סגרתי את החלון, לא התכרבלתי בשמיכה הנכונה, שוב נרדמתי בתחתונים. האור נשאר דלוק כל הלילה, שכחתי לקחת גלוגלה. שוב. הטלפון מצלצל, בצד השני נציגה מחברת כוח אדם. שוב. שנתיים אחרי, חורף, אני עדין לבד – חוזרת לשוק מחפשי העבודה. 

בראש מתרוצצות לי המון מחשבות. כל כך הרבה פוסטים שכבר ישבתי לכתוב ואיכשהו נשארו בטיוטות. כמה אפשר למחזר? אני כל כך מוכשרת וכל מה שהיה לי להגיד זה שנשבר לי הלב ואני מתפרקת לרסיסים.

אנשים גוועים לאט לאט, בלי לשים לב. גם אני גוועתי. גוועתי והשתוקקתי אל מול עצמי, אל מול מערכת היחסים שלך ושלה.

מערכת יחסים. טפו. בלדה לנאיבית וואנס אגיין. איך בלילות של תשוקה מטורפת הצלחת להערים עליי, איך התמכרתי למגע שלך ושכחתי את עצמי. איך הייתי כל כך עיוורת נוכח העובדה שכל פעם שהיית יוצא מפתח הדלת שלי עטוף כולך בריח שלי, באהבה הבוערת שלי – היית יוצא אל חיים אחרים, אל מערכת יחסים שמתפתחת לך בצעדים קטנים עם מישהי אחרת.

והכל עדין כל כך מעורפל, איתך או בלעדיך. עבר המון זמן, אפילו הספקתי להתנחם עם מישהו אחר. החיים שלי עברו עוד כמה טלטלות, התרסקתי וחיברתי את עצמי לא מעט פעמים גם בלי שום קשר אליך. כנראה שאיפשהו במהלך הדרך עלית עליי יותר מכל הפעמים שבהם הרגשתי שאתה עליי, בתוכי והבנת שאני מחפשת מישהו שיהיה שפוי בשבילי, שפוי במקומי והעדפת לברוח מהלב שלי שרק רצה להתכרבל עם הלב שלך, לב שרק רק רצה להתעטף באהבה שלך.

ואיכשהו, ברגעים של שפיות או דווקא ברגעים של חוסר – אני עדין מתגעגעת, עדין משתוקקת. רק ביני לבין עצמי, ביני לבין התמונות שלכם על גבי המסך.  איכשהו, ברגעים האלה שאני מרגישה כל כך לבד, אני גוועת לאט לאט אל מול מערכת היחסים שלכם, בלי שאף אחד ידע.

ומשהו בוער בי. שינויים. משילה מעלי קילוגרמים, תאים שנמחקים לי במוח. בחורף אנשים מסתגרים בתוך עצמם, נכנסים למחילות. חורף ואני רוצה לצאת, להרגיש איך הקור משתק את הפחד, לראות איך הגשם שוטף מכאן את כל החוסר וודאות, לשמוע את הרוח לוחשת את כל מה שבוער בי מפנים.

ויש לי עוד כל כך הרבה מה להגיד אני רק לא מצליחה לכתוב ברור. לפרטי פרטים. לא מצליחה לארגן את הכל במקום ולתת לאצבעות לדלג על המקלדת. אז אני בוחרת לשתוק עוד קצת, רק עד שיהיו בי כוחות להתחיל להתמודד, רק עד שיהיו לי עוד כוחות – רק עוד קצת.