הדרכים הידועות

חורף. אנשים מסתגרים בתוך עצמם, נכנסים למחילות. אנשים ועכברים. כל מה שנכנס לתחום האפור. חורף והמציאות משתנה לי בלי סוף, כל פעם מחדש.

אני מתעוררת על הספה בסלון מהרעש של הגשם. לא סגרתי את החלון, לא התכרבלתי בשמיכה הנכונה, שוב נרדמתי בתחתונים. האור נשאר דלוק כל הלילה, שכחתי לקחת גלוגלה. שוב. הטלפון מצלצל, בצד השני נציגה מחברת כוח אדם. שוב. שנתיים אחרי, חורף, אני עדין לבד – חוזרת לשוק מחפשי העבודה. 

בראש מתרוצצות לי המון מחשבות. כל כך הרבה פוסטים שכבר ישבתי לכתוב ואיכשהו נשארו בטיוטות. כמה אפשר למחזר? אני כל כך מוכשרת וכל מה שהיה לי להגיד זה שנשבר לי הלב ואני מתפרקת לרסיסים.

אנשים גוועים לאט לאט, בלי לשים לב. גם אני גוועתי. גוועתי והשתוקקתי אל מול עצמי, אל מול מערכת היחסים שלך ושלה.

מערכת יחסים. טפו. בלדה לנאיבית וואנס אגיין. איך בלילות של תשוקה מטורפת הצלחת להערים עליי, איך התמכרתי למגע שלך ושכחתי את עצמי. איך הייתי כל כך עיוורת נוכח העובדה שכל פעם שהיית יוצא מפתח הדלת שלי עטוף כולך בריח שלי, באהבה הבוערת שלי – היית יוצא אל חיים אחרים, אל מערכת יחסים שמתפתחת לך בצעדים קטנים עם מישהי אחרת.

והכל עדין כל כך מעורפל, איתך או בלעדיך. עבר המון זמן, אפילו הספקתי להתנחם עם מישהו אחר. החיים שלי עברו עוד כמה טלטלות, התרסקתי וחיברתי את עצמי לא מעט פעמים גם בלי שום קשר אליך. כנראה שאיפשהו במהלך הדרך עלית עליי יותר מכל הפעמים שבהם הרגשתי שאתה עליי, בתוכי והבנת שאני מחפשת מישהו שיהיה שפוי בשבילי, שפוי במקומי והעדפת לברוח מהלב שלי שרק רצה להתכרבל עם הלב שלך, לב שרק רק רצה להתעטף באהבה שלך.

ואיכשהו, ברגעים של שפיות או דווקא ברגעים של חוסר – אני עדין מתגעגעת, עדין משתוקקת. רק ביני לבין עצמי, ביני לבין התמונות שלכם על גבי המסך.  איכשהו, ברגעים האלה שאני מרגישה כל כך לבד, אני גוועת לאט לאט אל מול מערכת היחסים שלכם, בלי שאף אחד ידע.

ומשהו בוער בי. שינויים. משילה מעלי קילוגרמים, תאים שנמחקים לי במוח. בחורף אנשים מסתגרים בתוך עצמם, נכנסים למחילות. חורף ואני רוצה לצאת, להרגיש איך הקור משתק את הפחד, לראות איך הגשם שוטף מכאן את כל החוסר וודאות, לשמוע את הרוח לוחשת את כל מה שבוער בי מפנים.

ויש לי עוד כל כך הרבה מה להגיד אני רק לא מצליחה לכתוב ברור. לפרטי פרטים. לא מצליחה לארגן את הכל במקום ולתת לאצבעות לדלג על המקלדת. אז אני בוחרת לשתוק עוד קצת, רק עד שיהיו בי כוחות להתחיל להתמודד, רק עד שיהיו לי עוד כוחות – רק עוד קצת.

"הו, בנות בנות
כמה שאנחנו נהנות
מהתאבדויות קטנות..."

אני מחכה, אבל יודעת שכבר לא תבוא. בטח גם לא תתקשר להתנצל על הלילה האחרון שישבתי לחכות לך, מוכנה, אחרי מקלחת, מאופרת קלות בקפדנות, מתחת לאור הגווע, עם סיגריה ביד, כוס יין אדום וראש מסוחרר.

כמה שאנחנו נהנות, מהתאבדויות קטנות.

ואולי זה שווה את זה - אני חוזרת לכתוב. משהו בוער פי פתאום להנציח את מה שהצלחת להוציא ממני.  

ואני בתמימותי חשבתי שאולי זה מתפתח  למשהו טוב יותר, עמוק יותר. בלדה לנאיבית.

ידעתי שלא תענה לי להודעה ששלחתי לך אתמול בלילה, תראה מה הסמים הקלים לקחו ממני - הכבוד, אוי הכבוד.

והידיים שלך עליי,

כל הגוף שלי רועד.

ואני עודני מחכה, אבל בתוך תוכי יודעת שכבר לא תבוא. כבר לא תבוא אליי באמצע הלילה, באמצע היום - רק לזיין אותי, לגמור בתוכי. לגמור בתוכי מבעד לקונדום, למרות שהתחננתי. בלי קונדום. אני פה בשביל להרגיש. מסתבר. בלי קונדום. זה לא נעים לי.

צפיות. הרים וגבעות של כלום.

וההיכרות שלי איתך, כמה מפתיע - אצלי בבית. אני משלמת 245 ש"ח טבין ותקילין כל חודש בשביל התענוג הזה מסתבר. העיקר ששידורי הלווין יהיו אצלי על המסך. משהו לא עובד - מזמינים טכנאי.

עכשיו כשזה באמת כבר לא עובד, ואתה כבר לא חושש מתקלה חוזרת, אתה יכול למחוק את המספר שלי. ואני? אני יכולה לפנות לפניות הציבור של חברת הלויין - להתלונן על טכנאי שניפח לי את הלב, עטף אותו, ליטף אותו, העלה אותו גבוה גבוה - ועזב. הניח ללב שלי לצנוח על הריצפה.

יכול להיות - להשבר לרסיסים.

אני לא מאוהבת. אני בספק אם בכלל הצלחתי לפתח אלייך רגשות. הבדלי תרבות. אתה כלום.

פלירטוט קטן, בבוקר של ערב חג. אני אחרי לילה של הפקרות - נרדמתי לשעתיים בסלון.

הקול שלך העיר אותי, מבקש לפתוח את הדלת. באת לתקן. מי היה מאמין שתגיע כל כך מוקדם.

מספיק ערני בשביל לברר אם אני רווקה, אם אני גרה כאן לבד.

"קפה?"

"שחור, 2 סוכר. תודה" 

יושבים לדבר. סיגריה ראשונה של בוקר.

אתה צריך להמשיך ללקוח הבא, "תרשמי את המספר שלי, אם יש בעיה - תתקשרי."

אני מלווה אותך לדלת, אתה מסתכל עליי, "גם אם אין בעיה, את יכולה להתקשר - תחשבי על זה".

עבר שבוע. אני חסרת עמוד שידרה, תחת לחץ חברתי מאסיבי - אני שולחת הודעה: "היי, אמרת שאם יש בעיה להתקשר, יש בעיה..."

בהודעה השלישית אתה כבר מוסיף את גינוני ה-"מאמי". אני נרתעת. נזכרת בעגיל שלך. ערס. מתפתה. מה כבר יכול להיות? במקרה הכי גרוע, הכי ריאלי - נשכב, אתה תגמור, לא תתקשר ביום שלמחרת. מה כבר יכול להיות? אני גרה לבד כבר 4 חודשים, עוד לא הזדיינתי בדירה הזאת. מה כבר יכול להיות?

כמה שאנחנו נהנות, התאבדויות קטנות.

עברו יומיים, בסוף נכנעתי. תירוץ עלוב, שלט לא תקין, אתה בא עם אחד חדש.

אני מכינה קפה שחור.

"אפשר לשדרג לנס קפה?"

"חופשי"

"מצויין, 2 סוכר"

אני יושבת על ספה אחת, אתה מולי על השניה. מרחק. אתה מסתכל על הקעקוע שלי, מתקשה להוריד ממנו את העיניים.

שעתיים. עשן סיגריות. זה חונק אותי. שיחה על הכל ועל כלום. גילחתי, לא בא לי. אני מעדיפה שתלך. לא נמשכת אליך. זכרתי אותך נראה אחרת.

צלצול גואל, אני אומרת לך שידיד שלי בדרך אליי. עכשיו תלך. מלווה אותך לדלת, אתה מפלרטט. לילה טוב.

אני מודיעה חגיגית ללחץ החברתי - לא תנצחו אותי. אני לא שוכבת איתו. מסבירה גם לאמא, "זה לא זה". אין סיכוי. אני רוצה ללכת לישון.

בוקר למחרת, הודעה. מלטף. מפלרטט. הגעת לי בדיוק בזמן. כבר הרבה זמן שלא חיזרו אחריי ככה.

שבוע של הודעות, "לאן נעלמת לי, אני מתחיל להתגעגע". סמרטוט. אני חוזרת ואומרת - הוא לא בשבילי. אני צריכה שישברו לי את הלב, לא שילטפו לי אותו. זה לא נעים לי. לא יהיו פה דרמות. זה לא יהיה מסעיר. אני רגילה להתעללות מסויימת, כימייה מסויימת. כוויות. צלקת. אתה טוב אליי. טוב מידיי.

"לא יודע איך עצרתי את עצמי כשהייתי אצלך, את מושכת אותי, אני לא מפסיק לחשוב עליך".

נכנעתי. התקלחתי, גילחתי. אני מוכנה בכל רמח אבריי לכניעה אמיתית.

קצת לפני חצות, שבועיים אחריי - נכנעתי.

הגעת אליי. פתחתי את הדלת. יין. ג'וינט. אתה לא עומד בקצב.

"בואי ליידי קצת..."

אני מתקרבת, השפתיים שלך עליי. הידיים שלך. אתה מתקרב. מתקשה. אני מרגישה אותך. מעבירים הילוך.

מתחילים על הספה, אני גוררת אותך לחדר. מכבים את האור. אתה עליי, מבקש אישור להדרים. אני נכנעת.

ראיתי כוכבים. הלשון שלך, האצבעות, אתה בין הרגליים שלי. זרמים של עונג בכל הגוף. כבר שנים לא נגעו בי ככה. דפיקות לב מואצות. אני מתפתלת. אתה שולט בקצב. לא עולה למעלה. יונק ממני גניחות קטנות. שואב ממני את כל הכוח. בכל הכוח. אני עלייך. אתה עליי, בתוכי. הידיים שלך עליי, דודו טסה ברקע. אני גומרת. כל כך גומרת. אתה לא נח, לא נרגע. אל תפסיק. אני גומרת שוב. עוד קונדום.

"קח משלי", "לא צריך, תשמרי לפעם הבאה".

המשכיות. הודעות של בוקר. מתכתבים כל היום. מהבוקר, עד הלילה. מושכים עוד שבוע, האייפון שלי מפוצץ בתיאורים שלך, איך אתה אוהב לרדת לי, איך אתה משתוקק לראות אותי. "מת לשמוע אותך גומרת". אני יושבת בפגישות, עבודה, שיגרה, אתה לא יוצא לי מהראש. ברקע התשדיר של גלגל"צ, "כשאתה מסמס בזמן נהיגה אתה לא ברכב". אני לא ברכב, אני במיטה. אנשי שטח, כל היום על ההגה. מתכתבים בלי הפסקה. טוב שההגה בידיים של אגד.

"בוקר טוב ילדה יפה"

"בוקר טוב מאמי"

"אני פה בקומפלקס"

"קפה?"

"חמש דקות אצלך"

10 בבוקר. אני מאחרת לפגישה. מתארגנת. אתה בא. מנשק אותי. בפה, בצוואר. בוקר טוב. קפה. שיחה סתמית. שעה של סתם. אתה צריך ללכת, אני מאחרת לפגישה. קמים אל עבר הדלת, אתה לא מפסיק לנשק אותי. הפיטמה שלי בפה שלך, האצבעות שלך בין הרגליים שלי. אתה צריך ללכת. בוקר טוב. אני מאחרת לפגישה. אני שולחת אותך להמשיך יום עבודה, שיגרה עם הזין עומד. לא אכפת לי מה תעשה איתו. נמשיך בלילה.

יומיים אחר כך. לילה. אתה בא. מסטול. למדת את הקצב. מנסה להרשים אותי. סמים קלים. תראה מה הם עושים לך. אני חוששת שאתה מאבד את זה, קצת עייף. מבטיחה לך שעוד שבוע איתי - אתה בדרך לכפר איזון.

בלילה הזה - גמרתי. כל כך גמרתי. התרברבת לי בהודעות: "אני אדאג שתגמרי לפחות חמש פעמים". יהיר משהו. גמרתי. אוי כמה שגמרתי. בלילה הזה המילה "אורגזמה" קיבלה משמעות אחרת. חמש שעות של שיכרון חושים, אני תחת כישוף. הסמים עושים אותי כל כך קטנה, אבל כל כך מאושרת. לא נשארו בי כוחות. אתה מתיש אותי. אתה צריך ללכת. אני צריכה לקום מחר מוקדם. עוד סיבוב. עוצרים לסיגריה. יין. אתה צריך ללכת. אני גומרת שוב. כל הגוף כואב לי. כאב נעים. אני מרגישה שאתה משאיר עליי צלקת. כזאת שתלווה אותי לימים. אתה צריך ללכת. עוד סיבוב. בין לבין אתה לא מפסיק לנשק. מחבק. מלטף. אנחנו לא זוג. תזיין אותי ותלך. אני מבקשת שוב. אתה חותר למגע, רומז על שינה בכפיות. אני נבהלת. נרתעת. הבדלי תרבות. אני מעדיפה שתלך. אני מכתיבה את הקצב. מחפשת יזיז, לא משהו קבוע. שלא נדבר על מחוייבות. אתה מספר לי על אחת, אחרת. "היא כותבת לי שירים, נראה לי שהיא מתחילה איתי". הלב מתכווץ לי. קינאה. היא כותבת. אני כבר שנים מנסה, אבדתי את המוזה. שיגרת יום יום, עבודה, על מה אני אכתוב. אין פה דרמות. היא כותבת, נראה לך שהיא מתחילה איתך. אני נחנקת. המחשבה על מוזה של אנשים אחרים, על הרגשות - זה חונק אותי, אני נשברת.

אני מלווה אותך לדלת. 4 וחצי לפנות בוקר, עוד רגע השמש מתעוררת.

"אל תעלמי עכשיו, אם תעלמי לי, אני אתחיל לבוא אליך בלילות, אנגנב לך למיטה" - אתה מבטיח. התכמרתי למגע שלך, אני בחורה תלותית, חלשה. אין לך מה לדאוג, אני לא אעלם. אני פה, אולי כדי להישאר.

וככה מתחיל הסוף.

התאבדויות קטנות.

חודש של חסד, אני משדרת רק סקס. אל תפתח לי רגשות פה, אתה שומע?

אל תדבר איתי על אינטמיות. מחוייבות. כל הפחדים שלי.

שבועיים של שקט. מדברים קצת פה, קצת שם. כל החודש האחרון, האנטנסביות - הכל נעלם. נמוג. אני שולחת, אתה מתעלם. מבקש סליחה אחרי שבוע של התעלמות, נפגשים באמצע היום, זיון על הספה. לא גמרתי. גמרת מהר.

מתנצל. נמשיך מחר בלילה. שקט. מחר בלילה מגיע - ושקט. מילים יפות ללא כיסוי. הרי נתתי לך במאצע היום, גמרת. אני לא. הקסם נמוג. התפוגג לו.

רביעי בלילה - אתה שולח לי הודעה בטעות. מתנצל, "מה איתך ילדה?" - עדיין מחכה.

"עבר עלי יום קצת מתיש, אין לי כוח מותק".

"אז אני אניח לך, אבל מחר בלילה אתה שלי"

"כולי שלך - עשי בי כרצונך..."

אני נכנעת. סולחת. אולי הוא בעיצומו של משבר.

חמישי ערב, שולח לי הודעה: "עובד עד 12-1, תחכי לי?"

מחכה.

עדיין מחכה.

חצות וחצי, אני מבררת מה איתך. שקט. אין תגובה.

אני נרדמת בכעס, פגועה. מרגישה איך מתחיל הסוף. בטח יש לו מישהי אחרת. אני הרי רק זיון. זה כל מה שרציתי. אל תפתח לי רגשות פה, אתה שומע?!

בוקר למחרת, שקט. אני מצפה. תתנצל.

וכלום. בשארית כוחותיי, לקחתי את מה שנשאר מהכבוד שלי ושלחתי לך אתמול בלילה הודעה: "אז מה הסיפור?"

שקט. התעלמות צורמת. כל כך לא אופייני. מעניין מה פרויד היה אומר על זה, רק איתו עוד לא התייעצתי.

ושקט. אני עדיין מחכה אבל עמוק בתוך יודעת שכבר לא תבוא, הפעם בטח גם לא תתנצל, לא תחתור לזיון קצר בצהריים. זה כמו קוק. חרא של הרגל.

"הו, בנות בנות
כמה שאנחנו נהנות
מהתאבדויות קטנות..."