יש את ההוא מהסופר למשל. חלק משיגרה של יום קניות, פעם בשבוע בין המדפים של הקוטג' למחלקה של הבשר המבטים שלנו נפגשים. הוא מחייך אלי ושואל אותי אם אני מחפשת משהו מיוחד ואני פורחת משם וחושבת לעצמי מחשבות. אם הייתי מחפשת משהו מיוחד בטח לא הייתי מסתכלת לו בעיניים. העגיל, השרשרת, המראה המסוקס, העיניים הבהירות, העור השחום - אם הייתי מחפשת משהו מיוחד לא הייתי טורחת לענות לו.
ההוא מהסופר למשל, נפל במלוכדת הטבעת שאני טומנת לעצמי. אני לא באמת מאורסת וגברים כמו ההוא מהסופר, נופלים במלכודת שאני טומנת לעצמי כשהם חושבים שאני כן ונסוגים ממני בין המדפים של הקוטג' למחלקה של הבשר.
יש את הזמן שבורח לי. לא קל להיות מובטלת אחרי ארבע שנים של עבודה תובענית. אני חלק ממעגל האבטלה קרוב לחודשיים.
חודשיים שהזמן בורח לי, חודשיים שימים הפכו ללילות ולילות הפכו ימים, מלחמה עיקשת בנסיון לשמור על הגבולות. שיגרה של יום בלי לוחות זמנים.
להתעורר בשעות הצהריים, שתי כפיות גדושות של קפה מגורען, קצת חלב.
להדליק סיגריה, לפתוח חלון שיכנס אוויר לחדר, לפתוח את הדלת שיהיה פה קצת אור.
לנסות לאסוף את עצמי, קצת קורות חיים, הרבה פייסבוק. טלפון לבנק, התמודדות עם קשיים כלכליים.
הזמן שבורח לי, מחשיך מוקדם כשהיום מתחיל מאוחר, כל כך הרבה זמן מואר בורח לי.
נפלתי למלכודת הפחמימות שטמנתי לעצמי, אני לא מצליחה לשמור על הגבולות, הכל נמתח לי, הכל משתחרר.
מתסכל לנסות להדוף את השיגעון בין ארבע קירות. הפינה הקטנה שהיא רק שלי קצת חונקת.
אחרי שהישיבה היומית ממצה את עצמה וכולם מתפזרים לפינות שלהם אני חוזרת אל הסוף של היום שלי.
מגלגלת לי ג'וינט, מכניסה הרבה עשן לריאות, מוחקת עוד כמה תאים במוח ונרגעת, מרחיקה את כל המחשבות על המחר.
בזמן שבורח לי כשאני נכנסת למיטה טרם נפלה עלי העייפות האמיתית, אני מגלה כל פעם מחדש כמה נעים לגעת, גם לבד, בכל הנקודות הרגישות.
כמה מנחם הרגע בו כל הגוף רועד, כמה מנחם הרטט, הזימזום, התחושה הזאת של הזרם קצת לפני שאני גומרת, קצת לפני שנגמר עוד יום.
יש עוד כל כך הרבה, מרגיש הכי מעט. אני מחפשת מקום למצוא בו קצת תשובות, מסתבכת עם עצמי באמביוולנטיות מוחלטת לגבי אנשי דת העוסקים בקבלה, לגבי שרלנטים אחרים העוסקים בתקשור - אפשר להגיע רחוק כשמחפשים את הדרך והולכים לאיבוד.
יש עוד כל כך הרבה אבל נגמר לי הכוח, הזמן שבורח שואב ממני המון אנרגיות. זה הכל שאריות של החיים.
אני אומרת לכם, בקרוב יהיה פה הרבה אור, יהיו גם תשובות מנחמות. ממש בקרוב, אל תלכו לי רחוק מדיי.
אני אתחיל מהסוף. תמיד יותר קל להתחיל מהסוף בסיפור שאין לו ממש התחלה.
בסוף אנחנו לא נהיה ביחד. בסוף לא נהיה זוג. בסוף של הסיפור הזה, כמו בהרבה סיפורים אחרים - לא יהיו זיקוקים, גם לא עשן וריח שרוף של זיקוקים שהיו בשמיים לאורך כל הסיפור שלנו.
אני זוכרת את השורות הראשונות שנכתבו בסיפור הזה, כשהתחיל הקיץ ואני השלתי מעל עצמי סיפור על גשם שיורד על רסיסים של מה שנשאר ממני אחריו. אני זוכרת את המילים הראשונות שנכתבו כשהחברים הסטלנים שלך מצאו את החברים הסטלנים שלי במועדון הקבוע וחידשו מערכת יחסים של סיפור ילדות. אני גם זוכרת שהיית הסיפור שלה בערב ההוא כששניכם אבדתם עניין במוזיקה ומצאתם מפלט בסיפור על הספה ואיך אחרי הלילה ההוא היא סימנה מטרה והחליטה שאתה הסיפור של הזיון הבא שלה ואיך החל לו החיזור הגורלי. אני זוכרת איך כל כך רציתי להגיד שגם אני. גם אני רוצה שבסיפור הבא שלי אתה תהיה הגיבור הראשי.
אני זוכרת גם את כל ההתקרבות שבאה אחר כך, איך התמזגו להם העולמות של כולנו בשעה שחיפשנו מפלט מכל שאר הסיפורים של היום יום והתחלנו להתקבץ ביחד פעם אחרי פעם לספר את הסיפור כשעשן סמיך של סמים מרחף מעל כולנו באותו החדר.
אני לא מצליחה לשכוח את הערב שהגיע שבוע אחרי שמצאתם מפלט של סיפור על הספה והיא בכלל לא הייתה ואני הייתי מעורפלת והיו גם דפיקות לב ממש מואצות ויותר מדי אלכוהול. יותר מדיי אלכוהול ואנחנו מוצאים את עצמינו על אותה הספה שרק שבוע קודם סיפרה סיפור אחר תחת אותם אורות צבעוניים באוויר הפתוח כשמוזיקה של קיץ בוקעת ברקע.
אני זוכרת איך משכת אותי לשבת קרוב אליך, כשאני כל כך מוסחררת וכל כך מחכה שסיפור אחר ישלח לי הודעה ואולי הלילה הזה ייגמר אחרת.
אני זוכרת איך היד שלך שיחקה לי בשיער ואני בכלל חשבתי על זה שאני לא אוהבת שמשחקים לי בשיער ואם כבר היד שלך על השיער שלי ואני כל כך שיכורה אז לפחות שתמשוך לי אותו כמו שאני אוהבת כשאתה מאחורי, בתוכי.
אני זוכרת איך בסיגריה הראשונה היד שלך שהייתה מונחת על הרגל שלי איימה לשרוף את הגרביון הדק ואיך בסיגריה השניה היא עשתה חור קטן והשאירה צלקת. אני זוכרת איך התנצלת בלי סוף כשהעיניים הריקות שלך מסתכלות עמוק עמוק אל תוך העיניים הריקות שלי, בעודך מלטף לי את הכאב ומבטיח פיצוי. מבטיח שתעשה הכל בשביל שאני אסלח לך.
בסיפור הזה, שמתחיל מהסוף כי אין לו התחלה - אני לעולם לא אוכל להגיד לך שעד היום, כשהחורף הזה כבר מוריד הרבה גשם על הסיפור שלנו, אני מחכה לפיצוי שלי.
אני זוכרת שפחדתי שיקרה בינכם משהו, איך קיוויתי שהיא תבין שלסיפור שלכם אין התחלה ואין לו אמצע ואין לו סוף.
אני זוכרת איך ישבתי מולכם תשושה מלילה של שיכרון חושים ואיך היא נישקה אותך ואיך אחר כך כשביקשת ממנה לצאת החוצה אמרת לה שלסיפור שלכם אין המשך כי מצאת קבוצה של חברים שאתה לא רוצה לוותר עליה והסיפור שלכם יהיה מורכב מדי ואתה לא רוצה לאבד את כל האווירה הקסומה הזאת של הסיפור על הקיץ של כולנו.
ואיך קיוויתי, כל כך קיוויתי שאת כל זה אתה אומר לה כי אתה בכלל חלק מסיפור אחר, חלק מהסיפור שלי, הנפש הכי קרובה אליה מזה עשור.
בסוף של הסיפור שלנו לא יהיה לילה של תשוקה שניאחז בו חזק חזק ולא נעזוב, לא תבוא אלי ברגע של טירוף ותעטוף אותי בביטחון, לא תשב איתי על הספה אל מול הנר שמפיץ ריח ואור קטן של סיפור על אהבה גדולה שהתחילה במקום שאין לי סוף.
אני חושבת שאני כבר יכולה להיות ממש גאה בעצמי. שוב ושוב אני מצליחה להניח את הרגשות שלי במקום הלא נכון. פעם אחרי פעם אני זורקת את הלב שלי אל גבר שמראש לא יכול לתפוס אותו. התאבדויות קטנות, אותו סיפור רק התקציר קצת שונה.
אתה לא תהיה הגבר הזה שיבוא אלי עכשיו ויפזר את הענן הכבד שנשאר אחריו, אתה לא תהיה הזיון הכי טוב שהיה לי, אתה לא תהיה האהבה החד פעמית הזאת שאני מחכה לה. אתה לא תהיה המפלט מהחיים כמו שהם, לא תהיה החלק החסר שמשלים אותי, לא תיקח את הרגשות שלי ותחבק אותם, לא תתעורר איתי בבוקר מהחלום למציאות, לא תנשק אותי בצוואר נשיקות קטנות, לא תנשום לי קרוב קרוב לאוזן, לא תצמיד אותך אליך אחוז טירוף שאני ארגיש אותך חזק כשעובר לי רעד בכל הגוף. לא תהיה שפוי בשבילי ברגעים שאני בורחת למקום אחר.
אני זוכרת שאחרי ההופעה ההיא, כשברי עלה לשיר את "עיר של קיץ" אחרי שהודיעו שגלעד שליט חוזר הביתה וכולנו היינו במימד אחר לגמריי, אולי בגלל המעמד, אולי בגלל כל מה שזרם לנו בגוף במקום דם, אולי בגלל שהלילות כבר היו קרים יותר - החזקת לי את היד, ואמרת לי שהרווח בין ההאצבעות שלך נועד לרווח שבין האצבעות שלי. אני זוכרת שהסתכלתי עליך בעיניים בוהקות והבנתי שאתה בכלל לא מודע למשמעות של המילים שלך, איך הן חודרות לתודעה שלי וכותבות שם בדיוק את הסיפור הזה, של הרווח בין האצבעות.
בסיפור הזה, שעדיף להתחיל אותו מהסוף כי בכלל אין לו התחלה, אתה תישאר חבר קרוב שלי, במעגל הזה שסובב אותי יום יום. תישאר כמו שאתה, החבר הטוב שאני מתייעצת איתו על עומק המחשוף בעודו נושך שפתיים וקורץ לפני שיוצאים לבלות, תישאר הסיפור של הדחייה שלה, תישאר בספק. בסיפור הזה שמתחיל מהסוף תישאר קרוב אלי במרחק נגיעה, נמשיך לשבת ביחד בדירה שלך ושל החבר הכי קרוב שלי ולגווע בסוף של יום, בסוף של סיפור. נמשיך להיות חברים טובים ואני אמשיך להיאבק ברגשות שלי - כי זה בעצם כל הסיפור. סיפור שאין לו התחלה אז עדיף להתחיל לספר אותו מהסוף.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
