הדרכים הידועות

  התחושה המוכרת הזאת שמעקצצת לי בקצות האצבעות - אני חייבת לכתוב.

אטה ג'יימס ברקע שרה לי על החולשות שלי, כוס יין אדום ביד מוכיחה לי אותן.

אני חושבת שהבעיה העיקרית שלי היא שאני מכורה לריגושים. מכורה לתחושה הכנועה והמערפלת כשאני תחת השפעת חומרים אחרים, כשהראש שלי מסתובב וכל הגוף שלי רועד. 

כשאתה מכור, כל גורם שיכול להוות סיפוק הופך להיות אטרקטיבי, מקבל משמעות גדולה יותר ממה שהוא היה אמור לקבל, שואב אנרגיות ותשומת לב. ככה זה, אלה החיים של מי שמכור לריגושים ואם אלה החיים, אם אלה החיים - אז נחיה, כל כך נחיה שנרצה למות.

בניסיון לסכם למעלה מארבעה וחצי חודשים של אבטלה שלא תוכננה במעוד מועד ונגמרת מחר בבוקר, אני מוצאת את עצמי מתחילה להתרגש קצת, מחפשת מילים, הולכת לאיבוד בתוך הרבה כלום והמון מסקנות שאני לא מצליחה לבטא ולנסח.

אז מחר זה נגמר. לא עוד יקיצה טבעית, לילות של שכרון חושים, סמים, אלכוהול, שינה באלכסון, סמים, אלכוהול, מסיבות טבע, מועדונים אפופי עשן בתל אביב הקטנה, מחר זה נגמר.

זה הזמן להדק בחזרה את כל גבולות הגזרה שנפרצו, להרגיל את הגוף לישון פחות, לעדכן את המוח בלמידה מחודשת, לחזור להיות הקילרית שמתעוררת בבוקר, עוטפת על עצמה את הבגדים הרשמיים, מתאפרת בקפדנות, מתבשמת באובססיביות ועולה על ההגה לעוד יום עבודה בשטח של פגישות, מכירות, אינטראקציה עם אנשי עסקים, עם עולם שאני כל כך מתגעגעת אליו.

כל כך מתגעגעת לכוח, לעוצמה, למעמד, לאינטנסיביות, להכרה בעובדה שאני הכי טובה במה שאני עושה ואף אחד לא ייקח את זה ממני.

אז מחר זה נגמר והכל מתחיל לי מחדש ואני אפילו קצת מתרגשת. אפילו מאוד.

חולשה חדשה בדמות גבר שהגיח במפתיע לפני שלושה שבועות וכבר הספיק ללטף לי את העורף, להעביר את האצבעות שלו על הצוואר שלי, להפעיל לחץ, להאיץ לי את הנשימות, לטלטל לי את החושים, לגרום לי לבעור ולרצות שהוא ייעלם. כי כשהם נשארים הם הופכים לחולשה ואני מפתחת רגשות ואז נשברת לרסיסים. אז אני מתרחקת קצת ונזכרת שאנחנו עובדים ביחד בסופי שבוע ועד שאני לא אהיה תלויה גם בכסף הזה – אני מעדיפה לצנן קצת. תחושת בטן מהולה בניסיון עבר כושל והרבה נורות אזהרה שמרחפות לי מעל הראש.

נרשמתי ללימודים. החל מאוקטובר הקרוב תשמעו גם אותי מתלוננת. כמה כייף. 

יש את ההוא מהסופר למשל. חלק משיגרה של יום קניות, פעם בשבוע בין המדפים של הקוטג' למחלקה של הבשר המבטים שלנו נפגשים. הוא מחייך אלי ושואל אותי אם אני מחפשת משהו מיוחד ואני פורחת משם וחושבת לעצמי מחשבות. אם הייתי מחפשת משהו מיוחד בטח לא הייתי מסתכלת לו בעיניים. העגיל, השרשרת, המראה המסוקס, העיניים הבהירות, העור השחום - אם הייתי מחפשת משהו מיוחד לא הייתי טורחת לענות לו. 

ההוא מהסופר למשל, נפל במלוכדת הטבעת שאני טומנת לעצמי. אני לא באמת מאורסת וגברים כמו ההוא מהסופר, נופלים במלכודת שאני טומנת לעצמי כשהם חושבים שאני כן ונסוגים ממני בין המדפים של הקוטג' למחלקה של הבשר. 

יש את הזמן שבורח לי. לא קל להיות מובטלת אחרי ארבע שנים של עבודה תובענית. אני חלק ממעגל האבטלה קרוב לחודשיים.

חודשיים שהזמן בורח לי, חודשיים שימים הפכו ללילות ולילות הפכו ימים, מלחמה עיקשת בנסיון לשמור על הגבולות. שיגרה של יום בלי לוחות זמנים.

להתעורר בשעות הצהריים, שתי כפיות גדושות של קפה מגורען, קצת חלב.

להדליק סיגריה, לפתוח חלון שיכנס אוויר לחדר, לפתוח את הדלת שיהיה פה קצת אור.

לנסות לאסוף את עצמי, קצת קורות חיים, הרבה פייסבוק. טלפון לבנק, התמודדות עם קשיים כלכליים. 

הזמן שבורח לי, מחשיך מוקדם כשהיום מתחיל מאוחר, כל כך הרבה זמן מואר בורח לי.

נפלתי למלכודת הפחמימות שטמנתי לעצמי, אני לא מצליחה לשמור על הגבולות, הכל נמתח לי, הכל משתחרר.

מתסכל לנסות להדוף את השיגעון בין ארבע קירות. הפינה הקטנה שהיא רק שלי קצת חונקת.

אחרי שהישיבה היומית ממצה את עצמה וכולם מתפזרים לפינות שלהם אני חוזרת אל הסוף של היום שלי.

מגלגלת לי ג'וינט, מכניסה הרבה עשן לריאות, מוחקת עוד כמה תאים במוח ונרגעת, מרחיקה את כל המחשבות על המחר.

בזמן שבורח לי כשאני נכנסת למיטה טרם נפלה עלי העייפות האמיתית, אני מגלה כל פעם מחדש כמה נעים לגעת, גם לבד, בכל הנקודות הרגישות.

כמה מנחם הרגע בו כל הגוף רועד, כמה מנחם הרטט, הזימזום, התחושה הזאת של הזרם קצת לפני שאני גומרת, קצת לפני שנגמר עוד יום. 

יש עוד כל כך הרבה, מרגיש הכי מעט. אני מחפשת מקום למצוא בו קצת תשובות, מסתבכת עם עצמי באמביוולנטיות מוחלטת לגבי אנשי דת העוסקים בקבלה, לגבי שרלנטים אחרים העוסקים בתקשור - אפשר להגיע רחוק כשמחפשים את הדרך והולכים לאיבוד. 

יש עוד כל כך הרבה אבל נגמר לי הכוח, הזמן שבורח שואב ממני המון אנרגיות. זה הכל שאריות של החיים. 

אני אומרת לכם, בקרוב יהיה פה הרבה אור, יהיו גם תשובות מנחמות. ממש בקרוב, אל תלכו לי רחוק מדיי.