(שלא תתבלבלו במקרה... לא אני ואין לי שדום קשר לתמונה)

המוזה ביקרה אותי היום:

זה התחיל בהדרגתיות, כשהלכת, קודם הידיים, לאט לאט זה זרם אל הזרועות, התקדם אל הכתפיים, התפשט לכיוון הצלעות. כשהלכת, וכבר לא כאב יותר, כבר לא הרגשתי שום דבר יותר, זה המשיך לכיוון הבטן והתקרב אל הרגליים, זה כיסה את הפנים לאט לאט, שפתיים אף, העיניים הפסיקו לרוץ, העמידה נהייתה מוצקה, זה קרה במהירות, זה היה בהדרגתיות, זה הגיע עד כפות הרגליים, עד האצבעות עד הציפורניים, ולא היה יותר כאב, והדם לא יצר תחושה של מצוקה, הידיים מחצו את הזכוכית, השניים התחככו זה בזה, הדמעות הטיפות זלגו על פני המרקם חסר הרגש, המאבק השקט ההשתלטות ההדרגתית. זה קרה מהר, איבדתי כל תחושה, כבר לא היה אכפת לי להכאיב לעצמי, ואת הלכת התרחקת. היד נגע במראה, בקצות האצבעות נגעתי בה, אבל הם לא הרגישו דבר. האמידה נהייתה יותר יציבה המבט קפאה ובשאגה היד פגשה את הזכוכית הקרה, הרסיסים מלאו את חלל החדר, הדם השאיר חותם על החלקים שלא נשברו, או שנשברו ונפלו לרצפה, החיוך שלך נשאר בי הדמות שלך ברכב נשארה בי, המשאית השואגת, את על הידיים שלי, הרופאה הצועק, הדופק הדועך, פעימות הלב, אותו לב שנפתח מולי. הדמות שלך נחתמה בי, ואתם כל הרגעים כל החיים שלך, ואת עצמך. בניתי לך מצבה בתוכי, ובתוכה הכנסתי את כל הרגש שבי, ובה הכנסתי את כל האהבה שלי, השארת אותי לבד, השארת אותי מחוסר רגש, להתראות לך היי שלום, בנתיים.

Goodbye for now

 So long…