אז אני כבר 4 שבועות בצבא נשארו סך הכול עוד 9, כמון כולל הקורס. לטירונות נשאר לנו עוד בארך 5 או 6 חודשים.
אז כן האימונים קשים השיעורים דווקא דיי מעניינים והחברה הם אחלה חברה. לשמור בלילה לא ממש נחמד אבל מסתדרים. הנה למשל היום אני מ4 וחצי על הרגליים ואני משלים שעות שינה לאורך היום. עכשיו אני מזה עייף נראה לי מחר אני הולך לישון עד הצהריים. שזה ממש לא נחמד כי זה יקצר לי את השבת.
יש מצב אני יעלה על מת"ש שזה משפט על ציוד צבאי. בגלל שאו שאיבדתי או שלא היה לי מההתחלה איזה מקל שם בארכה של הניקוי נשק. אה כוס אמא של הסמלת נסתדר ויהיה טוב.
יום חמישי יצאנו למסע, קיצרו לנו אותו ב2 קילומטר למה היה עומס חום. סך הכול הלכנו 4. היה דיי כיף חוץ מהקטע שמזיעים ולא רואים שום דבר, בגלל הטיפות על הפנים, וחוץ מהריצות על השיחים הקוצניים שכבר כמאת פעמיים כמאת נקעתי את הקרסול שלי.
הרגליים מתות מתוחות, היום ישנתי בצהריים התעוררתי מזה שנתפסו לי השרירים בשתי הרגליים, למזלי ימין השתחררה דיי מהר ושמאל קצת לקח זמן.
אז הנה כמה תמונות מהשבועות האחרונים:
זה מה שעשינו בהפסקות בזמן החדלים בשבוע קליע.
השמיים דרך הגג של האוהל שלי ושל זה שישן איתי בתוכו.
וזה הסתלבת של השעתיים הפסקה בצהריים
כיתה 8 הכיתה שלי, הבחור אם הכובע השחור זה המ"כ שלי
הצפייה לגעולה בשם האוכל, לא שהוא כזה טוב אבל הוא נחוץ.
וזאת המחלקה שלי אחרי המסע, אז מי תמיד רצים בראש? מחלקה מספר שלוש. למרות שהלכנו אחרונים וזה היה ממש מתרתר כי הבנות הלכו לפנינו ועצרנו כל כמה זמן כי אסור לנו לעקוף אותם.
שבוע הבאה טקס השבע אני מאמין שיהיוו עוד תמונות והפעם באיכות יותר טובה.
טוב לסיום יצא לי לכתוב איזה קטע כך בלילה לפני השינה בצבא:
אני פותח דף חדש לוקח עיפרון, כותב תאריך ויום. יורד שורה, העיפרון נתקע. החוד לא זע. יש לי כל כך הרבה לכתוב אבל אין נמען המעטפה נשארת ריקה. כתובת שולח אומנם כתובה אך השדה של מקבל ההודעה נשאר ריק ממילה או סיפרה. אני כל כך רוצה לספר לך על מה שעובר עלי בימים האחרונים כל השבועות החודשים השנים, שביליתי לבד אם היו קשים או קלים, כל אותם רגעים שהינו יכולים לחלוק בין אם הם היו עצובים או שמחים. אני רוצה לכתוב לך שאני מתגעגע אליך, לחיבוק שלך, למגע שלך, לשפתיים שלך שנושקות על שלי, לשער שלך שבבוקר מתפרש על הכרית לידי, הייתי רוצה לכתוב לך כמה מילים של אהבה, אבל שוב המעטפה נשארת ריקה מכתובת פשוטה ושם קצר שמי יודע אולי אני אף פעם לא אדע, ואת לא תשלחי לי תשובה. אני לא יראה את העיניים שלך, לא יריח את הריח שלך בבקרים,ולא אזכה להרגיש את המגע הקסום שלך שגורם לי לרתת קל ונעים. אני אפתח דף חדש ואכתוב שוב תאריך, ארד שורה ושם שוב אתקע. אבל אני אסתדר למרות שאני מי שאני, למרות שאני לוחם מלידה, אני כבר הרבה זמן חיי אם העובדה שהבדידות שלי כבר הפכה לשגרה. כמו שאומרים התקווה לא מתה כל עוד יש מטרה, אז אולי אני אכתוב לך הכול במכתב הבא... כל עוד נשארת בלב שלי פעימה....
עד הפעם הבאה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
