(שלא תתבלבלו במקרה... לא אני ואין לי שדום קשר לתמונה)

המוזה ביקרה אותי היום:

זה התחיל בהדרגתיות, כשהלכת, קודם הידיים, לאט לאט זה זרם אל הזרועות, התקדם אל הכתפיים, התפשט לכיוון הצלעות. כשהלכת, וכבר לא כאב יותר, כבר לא הרגשתי שום דבר יותר, זה המשיך לכיוון הבטן והתקרב אל הרגליים, זה כיסה את הפנים לאט לאט, שפתיים אף, העיניים הפסיקו לרוץ, העמידה נהייתה מוצקה, זה קרה במהירות, זה היה בהדרגתיות, זה הגיע עד כפות הרגליים, עד האצבעות עד הציפורניים, ולא היה יותר כאב, והדם לא יצר תחושה של מצוקה, הידיים מחצו את הזכוכית, השניים התחככו זה בזה, הדמעות הטיפות זלגו על פני המרקם חסר הרגש, המאבק השקט ההשתלטות ההדרגתית. זה קרה מהר, איבדתי כל תחושה, כבר לא היה אכפת לי להכאיב לעצמי, ואת הלכת התרחקת. היד נגע במראה, בקצות האצבעות נגעתי בה, אבל הם לא הרגישו דבר. האמידה נהייתה יותר יציבה המבט קפאה ובשאגה היד פגשה את הזכוכית הקרה, הרסיסים מלאו את חלל החדר, הדם השאיר חותם על החלקים שלא נשברו, או שנשברו ונפלו לרצפה, החיוך שלך נשאר בי הדמות שלך ברכב נשארה בי, המשאית השואגת, את על הידיים שלי, הרופאה הצועק, הדופק הדועך, פעימות הלב, אותו לב שנפתח מולי. הדמות שלך נחתמה בי, ואתם כל הרגעים כל החיים שלך, ואת עצמך. בניתי לך מצבה בתוכי, ובתוכה הכנסתי את כל הרגש שבי, ובה הכנסתי את כל האהבה שלי, השארת אותי לבד, השארת אותי מחוסר רגש, להתראות לך היי שלום, בנתיים.

Goodbye for now

 So long…

הנה עברו עוד שבועיים מפרכים בטירונות שנמשכת ונמשכת ונראה כאילו אף פעם לא תגמר. אני כבר זורם אם כולם התרגלנו להכול ואפילו לסמלת הזונה שלנו. שמעתי שמצפה לה משפט אז אני מניח שזאת הסיבה למה לא ראינו אותה מזמן. ראש השנה בבסיס היה דבקא יותר כיף ממה שציפיתי הכרתי פול בננות פחות או יותר, שיחקנו איתם ששבש כלפים מה לא. אפילו מונופול מישהו הביא. התחלתי לעשן בקטנה כבר קניתי לעצמי קופסה אבל הבעיהש אני אדם מעוד לא צפוי עד כדי כך שאפילו אני לא יודע מה לצפות מעצמי, זרקתי את הקופסה לחבר שלי ונפתרתי מזה.

נרשמתי ליום ספורט בין בסיסי הטירונות. אני שוחה חח שוב, דוגרי זה משהו שגורם לי להרגיש רענן ושמח כי בכל זאת זה שב"ש(שובר שיגרה) מעוד טוב, וכיף לחזור רענן לשטח כשכולם לא ראו מקלחת שבוע ואתה בדיוק חוזר אחרי שחייה בברכה, לא שהאימונים לא מעייפים אבל זה שווה את זה בכל מקרה.

כעקרון אני לא יודע למה ולמי אני מספר את זה. לא שקיבלתי ממישהו טלפון או אסמס בחג או משהו, אשקרה חייל בודד חחחח (וזה לא ח של צחוק).

חזרתי אתמול לחמשוש נרדמתי, מ2 בלילה על הרגליים... היום כיפור אולי נצא ללכת לאנשהו אם חברים.

שבוע שעבר פתחו אצלינו על בן אדם נוהל אובדנות. הוא רצה להתאבד,  אם הM-16 אם צולבת בפנים ואצבע על הניצרה העביר מנצור לבודדת. כמה שאני מבין אותו, יש ימים מעוד מדכאים בבסיס, ברגע שאתה נשאר לבד ואפילו אמא שלך מחכה עד שאתה תתקשר אליה ואתה יושב כמו אידיוט ומסתכל על הפלאפון ומחכה לאיזה שובל של תקווה לשיחה או משהו מחבר וותיק.

וזהו בתח הייתי מספר עוד אם היה למי וגם אני לא זוכר עכשיו ואין לי כוח להשקיע בכלל בפוסט הזה.

תפיסה מעולה של אחד מהמחלקה נופל.

ים- בחסם הדרומי (שמירה במטווחים שאזרחים לא יעברו)

הצתננתי באותו יום.

יציאת חרום

מהרגע שבו פרצה לליבו
הניחה טירוף על עיניו
וכך לא שקט הוא
החל משוטט
מלמל מילים של זהב.

הווו נהדרת עכשיו...
הווו נהדרת עכשיו...

וכך מכושף הניח שפתיו
ובא אליו טעם גופה
ואז הוא ידע שלנצח איתה
עזב כל דבר מלבדה.

הווו נהדרת עלי...
הווו נהדרת עלי...

תני לי לראות אותך
מתפשטת מולי
תני להרגיש את הרגע
שבו תהיי שלי
בואי, כי קר עכשיו
כשאת לא איתי
מול המוכר הרגוע, את זעזוע
תני לי לראות רק אותך
רק אותך, רק אותך...

במילים אחדות ללא חששות
הניחי ידך הקטנה
ובואי אלי אחכה עד בלי די
כותב לך שירי אהבה
הווו נהדרת אלי...
הווו נהדרת מידי...

שיר ענק שחפר לי בשבועיים האחרונים.

טוב עד העידכון הבאה בעוד שבועיים כי אני שוב סוגר שבת בבסיס.