אני שונאת את השקט הנורא הזה. אני פשוט כבר לא יכולה לחייך באמת.
אני מתעוררת בסביבות ה2 בצהריים כי אני יודעת שאין לי משהו טוב יותר לעשות, אני קמה מהמיטה והצליל הראשון שאני שומעת זה קול הקריינית בערוץ 2 שמספרת על עוד רקטה שנורתה או עוד בינין שנהרס.
בשעות הערב המאחרות, אחרי שהאחים הקטנים שלי שכבו לישון אני מרגישה שכל צעד שאני עושה בבית זה כאילו שאני הולכת על זכויכיות. השקט הזה, זה הורג אותי... מזמן כבר לא היה כזה שקט בבית שלי, אני כבר לא מתרגשת מהאזעקה או מהבומים שאני שומעת. זה כבר לא כמו הטיל הראשון, שבאותו הרגע הרגשתי שהלב שלי עומד לצאת ממקומו, זה היה הדבר האחרון שציפיתי באותו הערב שיצאתי עם חברות לראות סרט כאשר קיבלתי צלצול מאבא שלי, שאני חושבת שבחיים שלי לא שמעתי אותו כ''כ מבוהל. אף אחד לא ציפה לזה באותו הרגע, אף אחד לא חשב שזה יגיע לפה, אבל זה כן.
יום למחרת אפילו די שמחתי שאני לא צריכה לקום לבית ספר. היה לי יומולדת באותו היום. האמת שאני לא חושבת שבכיתי כ''כ הרבה ביומולדת שלי אי פעם. ואחרי זה כשנהרס לי החג, ואת כל התוכניות שלי יכולתי לזרוק לזבל. אני לא אגיד שלא היתאכזבתי, היתאכזבתי הכי הרבה שאפשר. אבל כולם המשיכו להגיד "לא נורא יום יומיים זה נגמר" אבל זה לא... כבר שבוע שאני כלואה בבית, משום שאמא שלי לא מרשה לי לצאת. ועל אמא שלי צחקתי בימים הראשונים שהיא פוחדת, אבל היום אין לי דבר להגיד מלבד להצדיק אותה. כן יש ממה לפחד... הייתה לנו רגיעה לכמה ימים, אבל הנה נשמעת האזעקה פעם נוספת... ואיכשהו יוצאים במזל שאין נפגעים או שזה בעצם מה שהתקשורת מעדיפה לומר.
היום הראשון שכל זה התחיל, אפילו לפני שהרקטות הגיעו לב''ש, די שמחתי מזה.. בעצמי חשבתי שתוך יומיים הכל יעבור. והיום כל מה שאני מבקשת זה לחזור לשגרה השנואה שלי, לעומס לא נורמלי של מבחנים ועבודות, לכל דבר, ללקום ב7 בבוקר, מצידי כבר לנקות כל היום רק שהשקט הנורא הזה שיש לי בבית יגמר.
אני כבר בקושי מצליחה להרגיע את עצמי ולהגיב לזה כמה שפחות, חבל לי על הנערים האלו שמתו בזמן שהם מנסים להגן על המדינה הזאת... כואב לראות בחדשות בחורים כמעט בני גילי שהחיים שלהם היסתיימו... יהי זכרם ברוך... ואני רק מקווה שכל השאר יחזרו בסופו של דבר בשלום.
אני תמיד אהבתי שקט, שקט הרגיע אותי... ומצד שני פחדתי ממנו כי כל רשרוש שומעים כששקט. ולצערנו אזעקה היא לא כזה רשרוש.
אני רק מקווה שהכל יחזור לקדמותו, פתאום התחלתי להעריך כל דבר שתמיד ראיתי כמובן מעיליו.
עד כמה שאני מתגעגעת לזמנים שהיה אפשר לשמוע צחוק אמיתי בבית הזה, ולא כזה שנמשך רגע ונעלם. כשאני יכולה לקום בבוקר ולא לשמוע את קריינית ערוץ 2 מספרת על עוד אירוע של מלחמה.
די, באמת שכ''כ נמאס ואני רק מקווה שזה יגמר עד כמה שיותר מהר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
